עמיתים לטיולים

מ”שוויץ החופשית” לתל אביב המקורית 

הסודות של נס ציונה, מושבה שונה בנוף המקומי של התקופה, נחשפים בין הרחובות והבתים 

הדרכה: מורת הדרך נעמה פרקש / כתיבה וצילום: ירון בוצר / הפקה ותפעול: עמית אררט ועידו מאושר

“שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה הָעִיזוּ אַל תַּעֲמֹדוּ” – ירמיהו ד’

פעמים חלומות מתגשמים, ואפילו בענק!

חלומות המותירים שבילים של חלוציות והגשמה שהפוסעים בהם פשוט מתמלאים בהשראה.

בעקבות חלומו של ראובן לרר, איש העלייה הראשונה, על הקמת יישוב יהודי משגשג בארץ ישראל, יצאנו אל העיר והחלום – נס ציונה.

את סיורנו בדרכי חלוצים מובילה מורת הדרך מלאת ההשראה והידע נעמה פרקש, המתחילה את הסיור כמובן – בנקודת ההתחלה, ‘נחלת ראובן’, בה שזורים שמו ופועלו של החלוץ ראובן לרר.

נחלת ראובן

הדרך לנחלת ראובן עוברת ברחובות הראשיים של נס ציונה, ‘דרך הנפת הדגל’ ורחוב ‘תרמ”ג’ המעידים על החשיבות אותה מייחסים פרנסי העיר להיסטוריה הייחודית של עירם.

בלב נחלת ראובן ניצב בית ח- קומתי אשר סגנון בנייתו, גג הרעפים האדום שלו ותריסי העץ השחוקים מזכירים כי המבנה נמצא במרחב על זמני וכל העובר את מפתן שער החצר צונח כ-140 שנה בזמן אל 1883. בראש השער שלט בו המילים ‘נחלת ראובן’, ציון שנת 1883 וגם סמל ובו דבורה חייכנית המזכירה כי ראובן לרר היה מראשוני הדבוראים בארץ.

בחצר הבית מספר עצי הדר מטופחים הלובשים פריחה לבנה לכבוד האביב (ולכבודנו…), באר אנטליה, ועל ספסל יושבים דמויות הזוג לרר מפוסלים בבטון וצופים בשלווה אל העתיד.

נעמה מתייצבת בחיוך רחב מול גדר הבית ומברכת את הבאים.

נס ציונה בה נסייר היום היא ממושבות העלייה הראשונה, אך סיפורה מיוחד ושונה משאר המושבות. אין כאן קבוצת חלוצים, אלא רק אדם אחד עם אהבה רבה לארץ וחלום.

לפני העליות אשר ההיסטוריונים נתנו בהן מספרים היו בארץ כ-30 אלף יהודים שקיבלו בידי אותם היסטוריונים את השם “היישוב הישן”. יהודים אלו התרכזו בערי הקודש, ועסקו בעיקר בלימוד תורה, ללא רוח חלוציות ורצון לקוממיות.

ב-1881 נרצח הצאר הרוסי אלכסנדר השני, אירוע בו הואשמו כמובן היהודים, ופרצו פרעות ביהודי דרום רוסיה שקיבלו את השם ‘סופות בנגב’.

בעקבות הפרעות מתחיל גל הגירה בו 2.5 מיליון יהודים מחפשים מזלם ביבשת אמריקה ובמערב אירופה, אך חלק קטן מהם, 25 אלף יהודים, עושים דרכם לארץ ישראל בגל הגירה שיקבל את השם “העלייה הראשונה”. בעלייה זו הוקמו 28 מושבות.

מן הראוי להזכיר כי בעלייה הראשונה, מסיבות שונות, הגיעו לארץ גם העליות החשובות מתימן, עיראק, בוכרה ועוד. אך היום מטבע סיורנו נתמקד במייסדי נס ציונה.

ראובן פצ’ורניק נולד ברוסיה ב-1832. עם הגיעו לבגרות שלחו אותו הוריו לחסות תחת קרובי משפחתו באוקראינה כדי להימלט מחובת הגיוס. גם שם עולה חשש כי השלטונות יגלו את מקום מסתורו והוא עובר לגור באודסה אצל ידיד נוצרי חשוך ילדים בשם לרר.

אותו נוצרי דואג לראובן היטב ושומר על חינוכו וזיקתו היהודית. לאחר מספר שנים ראובן גדל ושולח ידו במסחר. במהלך עבודתו פוגש את פייגה לבית פיינשטיין, המבוגרת ממנו ב-9 שנים, אך לאהבה אין גיל והשניים נישאים ומביאים חמישה ילדים.

עם מותו של לרר מאמץ ראובן את שם משפחתו, וכן יורש אחוזה רחבת ידיים. באותם שנים פוגש ראובן חבר ותיק המספר בהתלהבות על עלייה לארץ, נוטע בו את זרעי הציונות, והשניים קובעים פגישה… לשנה הבאה בירושלים.

במהלך עבודת המסחר הענפה של ראובן הוא פוגש גרמני בשם גוסטב רייסלר, לו נחלה בת אלפיים דונמים בארץ, אשר הוא מפליג בשבחיה – עמק של שושנים, קרוב לים וגם קרוב לירושלים, אדמה שופעת ומשובחת.

ראובן הסוחר הממולח עושה כאן את עסקת חייו, ומחליף את האחוזה אשר ירש (ששטחה פי 11 מזו של רייסלר) בעמק השושנים.

בשנת 1882 עולה ראובן בן ה-50 יחד עם בנו משה אל הארץ ומגיעים אל עמק השושנים, שנקרא בעצם ואדי חנין… שם הם מגלים עמק קוצים, ממנו גם עם משקפת לא רואים את הים, ובטח לא את ירושלים.

למרות המרחק בין החלום למציאות משקמים ראובן ובנו את הנחלה העזובה והחרבה, משפצים את הבית אשר הותיר הבעלים הקודם וראובן מביא שנה לאחר הגיעו את אשתו ושאר ילדיהם לגור בוואדי חנין.

על אף החזון והדבקות במטרה החיים כאן קשים, הנחלה אותה קיבל היא בצורת פרסה ארוכה הקשה להגנה ומוקפת בערבים עוינים אשר סותמים את הבארות, מחבלים בבאר האנטיליה ואף מתקיפים אותו בתביעות משפטיות אצל השלטונות העות’מאניים וגוזלים ממנו 500 דונם.

הבית המשותף

אנו פוסעים ברחובות אשר בשוליהם פורחים מרבדי חרציות צהובות ועצי הדר המלווים צעדינו בריח פריחה מתקתק, אל שני בתים היסטוריים ששלטי הסבר ממוקמים בחזיתם, ומאחוריהם חורשת עצי פיקוס רבי שנים שעל פניהם חלפו מאורע היסטורי או שניים.

נעמה מצביעה אל הבתים ופותחת באומרה כי מבנים אלו קיבלו את השם “הבית המשותף”, שכן גרו בהם כמה משפחות בצוותא. 

אך נשוב קודם אל משפחת לרר אשר גרה לבדה בוואדי חנין במשך ארבע שנים ארוכות, בהחלט אתגר קשה ליהודי מאמין לחיות ללא קהילה וללא מניין בפרט.

האירוע אשר מביא את ראובן להבין כי עליו לעשות מעשה הוא הדלקת מנורת שבעת קנים ב-1887 באודסה לכבודן של שבע המושבות של אותה עת – שכונו אז שבעת המופלאות – בהן ואדי חנין אינה נכללת.

ראובן, סוחר ואיש שיווק מחליט לפעול על מנת להביא מתיישבים לנחלתו, משנה את שם המקום ל’נחלת ראובן’ כדי לתת נופך יהודי למושבה, ומפיץ ביפו קול קורא המקביל למחיר למשתכן של ימינו בו הוא מציע חלקות אדמה בנחלתו במחיר של שליש ממחיר השוק ליהודים שיגיעו כדי לבנות ביתם כאן.

ההיענות למבצע של ראובן איטית ודלה, אך ב-1891 כבר יושבות בנחלת ראובן עשר משפחות – שכונו המניין הראשון, אשר הראשונה בהן היא גולדה מילוסלבסקי, אשת חיל אשר נטעה כרמים ופרדסים וכתבה מכתבים לקידום רעיון וצורכי המושבה לראשי הציונות דאז.

מספרים כי בחורשה זו ישבו ראשוני המתיישבים תחת עץ התות וכינו את המקום בשם – ‘שוויץ החופשית’, שכן במושבה זו לא קיבלו פקידי הברון רוטשילד מדרס רגל, וחלוציה יכלו לנהל את ענייניהם וליזום ככל העולה על רוחם, ללא הגבלות הפקידות.

הכל כאן נקנה ונבנה בכסף פרטי, תוכננו כאן תוכניות גדולות, רקמו והגשימו חלומות. כאן חנקין תכנן רכישת אדמות, ואייזנברג את ייסוד רחובות.

אירוע חשוב אשר נשזר בתולדות נס ציונה ובתולדות המדינה היא חנוכת הבית המשותף. בעיצומה של החגיגה מתפרץ אחד המתיישבים – מיכאל הלפרין – על סוסו הלבן, ומניף דגל כחול לבן זהה לזה של מדינת ישראל. תושבי נס ציונה טוענים כי זו הנפת הדגל הלאומי הראשונה בארץ, אך מדריכתנו המכירה היטב את ההיסטוריה של ראשון לציון מציינת כי דגל דומה ובו שני פסים מכל אחד משני עברי מגן הדוד הונף שנים מספר קודם לכן בראשון לציון, וקיימת מחלוקת ציונית חלוצית על עובדה זו…

גבעת האהבה

אנו עולים ברחוב המניין הראשון וחולפים על פני גבעה נישאה עטורת אקליפטוסים, ביניהם נחבא לו  מגדל מים.

בימי ראשית המושבה היתה הגבעה מחוץ לנחלתו של ראובן לרר, והוא רכש אותה, צעד חשוב עקב שליטתה האסטרטגית על השטח, וגם כפינת התבודדות לצעירי המושבה. אי אז לפני המצאת האינטרנט, על גבעה זו הוצב פעמון אותו הפעיל ירמיהו בוקסר (לכבודו נקרא אחד הרחובות הסמוכים). פעמון זה נועד להזעיק את התושבים בעת מצוקה או להשכים את התושבים.

כיכר הלפרין

ברחוב עמק השושנים שוכנת כיכר יפה ובה פסלו של מיכאל הלפרין רכוב על סוסו המניף את שתי רגליו הקדמיות בדרמטיות, תוך שמיכאל מניף את דגל ישראל. 

נעמה מצביעה אל דמותו הסוערת של מיכאל על הסוס ומגלה כי בחייו אכן היה איש דרמטי וסוער.

מיכאל נולד ב-1860, נכד לאחד הרבנים החשובים בתקופתו – המלבי”ם. איש מרדן ועצמאי שניסה לארגן הגנה יהודית בכפרי רוסיה, ולאחר שעלה לארץ הגיע לראשון לציון. שם התקוטט עם פקידי הברון ונאלץ לעזוב, ואילו כאן בנחלת ראובן בהתאם לאופיו התפרץ למסיבה עם דגל הלאום באירוע שנחרט בדפי ההיסטוריה. 

קרוב לכיכר שוכנים מספר שרידי מבני כורכר מתפוררים ובהם פארק מזמין ובו אבנים נוחות לישיבה. מבנים אלו קשורים בפועלו של האיש, וגם מתאימים למנוחה קלה…

מיכאל בא ממשפחה עשירה ותרם כספים אשר שימשו לקניית אדמות ייסוד המעלה בגליל בעמק החולה. כאן בנחלת ראובן קנה מיכאל חלקה בה תכנן להקים מושבת פועלים שיתופית, שממנה נותרו רק שרידי המבנים כאן. אך שמה של מושבת הפועלים – נס ציונה, שנגזר מהפסוק בספר ירמיהו בראש דף זה דבק במושבה כולה עד עצם היום הזה.

בית הכנסת הראשון

אנו עולים ברחוב חיים טפר (ברור שנדבר על פועלו בקרוב), ואל רחוב תל אביב אשר מאחורי שמו מסתתר עוד סיפור ראשוני הקשור בנס ציונה. תושבי נס ציונה הצעירה תרגמו את שם ספרו של הרצל אלט-נוילנד לתל-אביב, וכתבו להרצל על ההברקה במכתב בו ביקשו לקרוא רחוב על שמו של הספר.

הרצל נעתר ברצון ומסתבר כי כאן תל אביב המקורית, וכל השאר סתם חקיינים…

דרכנו ממשיכה וחולפת על פני בית הראשונים שהיום הוא מוזיאון לתולדות היישוב, ואל מבנה בית הכנסת ההיסטורי – מבנה יפה בן שתי קומות בסגנון אירופאי, קווים ישרים ואלגנטיים וחלונות מלבניים בעלי משקוף מעוגל נאה. הבניין כולו צבוע באפור בהיר נעים לעין המתמזג היטב עם אדני החלונות הלבנים.

בחצר בית הכנסת נעמה מגלה כי ב-1908, אספו המייסדים כספים ובנו מבנה ציבור אשר היום מכונה “בית הראשונים” – ששימש כגן ילדים, בית ספר, אולם חתונות, בית כנסת ובעצם לכל צורכי הציבור.

גם בבית המשותף היה לוח זמנים צפוף של אירועים, ועלה הצורך לבנות בית כנסת קבוע ראוי לשמו.

אנו פוסעים דרך הדלת הראשית של בית הכנסת אשר שני עמודים יוניים תומכים בו את כניסת עזרת הנשים, שמעליה חלל בית הכנסת המפואר. שורות רבות של שולחנות עץ מאפשרים תפילה ברוב עם, ואותם קווי מתאר שלווים של חוץ המבנה שולטים גם בעיצוב הפנימי. 

נעמה תופסת את הבמה וסוקרת את ההיסטוריה הארוכה של המקום. ב-1908 מבינים במושבה את הצורך בבית כנסת, וארבע שנים לאחר מכן מונחת אבן הפינה בנוכחות הרב קוק. מלחמת העולם הפורצת ב-1914 מעכבת את הבנייה, אך במהלכה השלטון העות’מני אשר הערים קשיים רבים על בניית מבני תפילה לא מוסלמיים מסולק מהארץ ובמקומו בא השלטון הבריטי הנוח יותר לעניין זה. ב-1922 מתחדשת הבנייה, ומסתיימת תוך ארבע שנים. 

את מבצע הבנייה ניהל חיים טפר, שברחוב על שמו עברנו קודם, בנאי במקצועו שתרם על חשבונו את עבודת הבנייה בתנאי שתושבי העיר יממנו את חומרי הבנייה. 

לפני 20 שנה החליטו לצבוע כאן, ותוך קילוף שכבות הצבע התגלו ציורי הקיר המקוריים של בית הכנסת, בהם עמודים יווניים המצוירים על הקירות, ומעל ארון הקודש ציורים יפים של הכותל ומגדל דוד. 

ולפני שנסיים, בית הכנסת כולו נבנה מכספים פרטיים, והברון רוטשילד אשר התפעל מתושיית אנשי נס ציונה תרם 1,500 פרנק לבניית עזרת הנשים. מסתבר שגם ב”שוויץ החופשית” חיו קצת על חשבון הברון…

‘עמיתים לטיולים’ – אוהבים וחוקרים את ארץ ישראל ברגליים.

הפעילויות בד”כ חינמיות, להצטרפות שלחו SMS לעמית אררט 052-7-90.60.90

נגישות