עמיתים לטיולים | צלילים מן העבר

עמיתים לטיולים

הדרכה: ד”ר ראובן גפני / הפקה: עמית אררט / כתיבה וצילום: ירון בוצר 

צלילים מן העבר

משערי חסד לרחביה: סיור בין בתי כנסת ירושלמיים לצליליו הייחודיים של עולם החזנות

ירושלים הרים סביב לה, וביניהם מהדהדים פיוטים וקולות בהרמוניה נצחית של עבר ועתיד. בעקבות קולות הפיוטים העולים מעברה הקרוב של בירתנו, יצאנו לסיור נדיר וייחודי בין נקודות ההיסטוריה של התחדשות היישוב היהודי בבירה במאה שעברה, כפי שהם נשמעים בהאזנה לצלילי עולם החזנות.

לפתיחת סיורנו אנו נאספים אל צומת הרחובות קק”ל ואוסישקין, בין בניינים אשר חזותם ושלטי ההנצחה הקבועים בפתחם אומרת כולה – הסכיתו ושמעו את אשר התרחש ברחובות אלו. 

מדריכנו, ד”ר ראובן גפני פותח בלב הנוף הציורי הפרוש מולנו בצטטו מכתב בו מתאר נער צעיר כיצד אביו הובילו עת ימי תשובה אל הרב לייב, הידוע בקולו הערב, על מנת שיחנוך את הנער וילמדו כיצד להפליא בפיוטיו.

כדי לעזור לקהל העמיתים לנחש מיהו נער זה נעזר ראובן בפלאי הטכנולוגיה האצורה במכשיר הפלפון ומשמיע לנו קטע חזנות קצר אך מרטיט לב המזהה את החזן כאפרים די זהב, החזן המושמע ביותר בעולם כבר שמונים שנה, חזן ירושלמי שורשי, סופר ואיש קול ישראל.

אוזנינו הכרויות שומעות על סצנת החזנות בירושלים של תחילת המאה שעברה: אין כאן חזנים מקצועיים אלא רק בעלי תפילה שבודדים מהם מקבלים תשלום כלשהו בעד זמירותיהם, וכולם מתפרנסים ממקצוע נוסף מלבד קולם מרטיט הלבבות.

עד שנות ה-40′ מציאות זו משתנה, וישנם בירושלים חזנים שפרנסתם על קולם, ומקהלות. חיים באר מזכיר את אביו ואנשים אחרים, שעודדו את התפתחות עולם החזנות בעיר, כמו גם את מנחם מנדל טירנובר כחזן שפעל בבית הספר תחכמוני יחד עם מקהלת ילדים. כדי להתפרנס עבד אביו של חיים באר, כמתואר ב”חבלים” כחנווני, ופרחי חזנות פקדו את חנותו, והוא על מנת לסייע להם, בשנות הצנע הדלות, נתן להם ביצים כדי שירככו את קולם והם השיבו לו בניגונים מרגשים שמשכו את אוזנם של לקוחות רבים, עד כדי כך שבעלי החנויות טענו כי הם גוזלים את כל הקליינטורה…

בשנות ה-30′ מבקרים בארץ חזנים נודעים מהעולם, התקשורת היהודית פורחת ועולה, וישנו אף בטאון העוסק בחזנות, ביידיש כמובן…

ובעקבות פייטני ירושלים אנו יוצאים בפסיעה קצבית אל שכונת שערי חסד להמשך סיורנו.

שערי חסד

אנו פוסעים ברחובות לקול המולת העיר המתעוררת לאיטה, ואל סמטה צרה  ושקטה בה ניתן לשמוע קול שירת ילדי גן לצד קול טפטוף מי המזגנים המונוטוני, בואכה שערה ההיסטורי של שכונת שערי חסד.

שער השכונה בהשוואה לתמונה היסטורית הקבועה בחזיתו כמעט ולא השתנה במאה שחלפה, ומעל אבניו הלבנות – חומות, קבועה כתובת אשר מנציחה את ייסוד השכונה. מאחורי השער אכסדרה רחבה ומוצלת המובילה בין בית כנסת יפה ובית מגורים אל תוך השכונה השלווה.

ראובן מרחיב דעתנו ואנו למדים כי שערי חסד נוסדה בשנת 1909 על ידי ארגון גמילות החסדים בעל אותו שם. בראש הארגון עמד עסקן חשוב בירושלים הפרושית-אשכנזית של אותם ימים, נפתלי צבי פורוש, סבו של מנחם פורוש המוכר לנו כאיש יהדות התורה.

נפתלי פורוש אשר הבין כי אחת הבעיות הקשות של יהודי ירושלים תחת השלטון העות’מני היא בעיית הדיור, הפנה את כספי התרומות שקיבל ארגונו להקמת שכונה חדשה, בה ישוכנו כמובן כנהוג באותם ימים יהודים מהמגזר התואם את אופי הקרן, אך עם השנים מטבע הדברים השתכנו כאן יהודים מכל גלויות ישראל, כל עוד דיברו יידיש כמובן… בכתביו של נפתלי פורוש מתוארת שמחתו הרבה עת ייסוד השכונה, כאשר הרב הראשי דאז, הרב סלנט הקשיש, הגיע להשתתף ולברך על מצוות בניית ירושלים. 

השכונה מתוכננת היטב ורחובותיה סלולים שתי וערב, כאשר ביניהם תוכננו גינות קטנות לצרכי הציבור. בשכונה תוכננו כמאתיים בתים, חלקם עם חצר קטנה למשק עזר. אנו עוברים דרך אכסדרת השער המוצלת היטב אל רחובות השכונה שטופי השמש ומלאי העצים וירק, ואל בין הבתים הנאים הבנויים אבן ירושלמית בוהקת.

עמיתנו בנצי ורקר אשר גדל כאן כדור שני למתיישבים הראשונים, חולק עימנו את סיפור ילדותו, לימודיו בחדר ולאחר מכן בישיבת עץ חיים. אנו שומעים על בית הדפוס בנחלת שבעה אותו ניהל סבו, ועל בני משפחתו אשר לחמו בשורות האצ”ל.

בנצי נזכר בבעיית המים הקשה של ירושלים שהמשיכה שנים רבות לאחר שחרור העיר, וכיצד בשנת 66 עוד לא היו מים זורמים בשכונה, ודודו לפני חתונתו נאלץ לרחוץ במקווה…

בית כנסת הגר”א

אנו פוסעים במורד הרחוב מול בתי השכונה היפים, חולפים על פני עץ רימון עמוס פרי המעיד כי ההכנות לשנה החדשה בעיצומן, ואל רחבת בית כנסת הגר”א המתנשא מעלינו.

ראובן כדרכו שופע ידע ואנו למדים כי בבניית בית כנסת הגר”א הונחה אבן הפינה לשכונה, וכי במקור כפי שניתן לראות מסיתות האבנים השונה המחפות את קירות בית הכנסת היה בן קומה אחת. הקומה השנייה הוקמה בשנות ה-40′ של המאה שעברה.

מספר שטיבלך (בתי תפילה) פועלים כאן, ובעבר פעל כאן סניף מקומי של תלמוד תורה עץ חיים. מאחורי בית הכנסת ניצב אי אז התנור השכונתי, ובהחלט היה זה מקום כינוס מרכזי לתושבי השכונה.

מול פתח הכניסה לבית הכנסת עומד קיר מגן מבטון  המזכיר כי גם אזור זה סבל בימי מלחמת הקוממיות, בקיר הקומה השניה מעל הפתח בליטה המעידה על מקומו של ארון הקודש, ומעליה חלון מעוגל עליו כתוב שם בית הכנסת.

מנהגי התפילה כאן הינם ליטאים ירושלמים שורשיים, ובאחד השטיבלך מתפללים מדי יום תפילת ותיקין.

בקצה הקיר קבוע שעון שמש קטן אשר מאחוריו סיפור גדול. את השעון יצר יהודי ירושלמי בשם משה שפירא, אשר בעת לימודיו בישיבת מאה שערים נעזר בספרי הנדסה יהודיים כדי לתכנן ולמדוד את הזמן החולף בעזרת אור החמה.

שעונים אלו זכו לפופולריות בירושלים של טרום הקמת המדינה, והותקנו על ידו במספר אתרים. שלטונות הואקף אשר חפצו גם הם בשעון שמש פנו אליו, וכדי לפטור עצמו ממשימה זו נקב במחיר אסטרונומי, אך אנשי הוקף להפתעתו הסכימו, והוא נאלץ לברוח לפתח תקוה כדי לחמוק מצרה זו, ושם עד היום נמצאים שעוניו בבית הכנסת הגדול.

 שעוניו הייחודיים פועלים על ידי מוט מתכת עם חריר היוצר נקודת אור על גבי לוח בו מתוארת השעה, ומספרים כי עדיין מספר מזקני השכונה מכוונים את שעוניהם לפי שעון השמש הזה…

בית הכנסת אוהל אסתר – ברסלב

הליכה קצרה מובילה אותנו אל פתחו של בית הכנסת אוהל אסתר, בו מתפללים חסידי ברסלב, מבנה אבן קטן אשר מפאת חשיבותו וקדושתו מבנה בית הכנסת קהל חסידים העצום שנבנה לאחר מכן לצידו ומעליו נתמך בעמודים בחלקו הבנוי מעל אוהל אסתר כדי לשמר את המבנה.

הרב גורן סיפר כי לאחר נפילת הרובע היהודי בידי הלגיון הירדני סייע בידם של זקני הרובע אשר גורשו ממנו, חלקם פצועים ומוראות המלחמה חרוטים היטב בחזותם. עקב משקל האירועים וצורכי הציבור לא היה בידו זמן לתפילה והוא הגיע לבית כנסת זה בו נהגו חסידי ברסלב להתפלל מאוחר.

הרב גורן, אשר ליבו היה מלא עצבות, התרגש לנוכח הריקודים ושירת “ייבנה המקדש” למרות נפילת הרובע באותו יום, ופרץ בבכי. מאז נהג הרב גורן לשיר “ייבנה המקדש” באותו ניגון אשר ריגש אותו בבית הכנסת שלו עצמו.

 

בית הכנסת קהל חסידים

אנו ממשיכים מעבר לפינת המבנה אל חזיתו היפה של בית הכנסת קהל חסידים. בית כנסת זה הוקם בשנות ה-30′. התפללו כאן בשמחה רבה לקול תקיעת השופר,  נבנו כאן ספרייה ותנור חימום והחזן חיים מנחם מנדלזון התפלל כאן יחד עם ילדיו. מספרים כי לאחר סיום התפילה בבית כנסת הגר”א, נאספו הפרושים ברחוב מול בית הכנסת כדי להנות מפיוטי החזנות של חיים מנחם מנדלזון.

מנדזלון עצמו מונה לחזן בית כנסת אשר הוקם בדמשק לאחר גירוש חלק מיהודי ירושלים בימי מלחמת העולם הראשונה בידי העות’מנים. לאחר המלחמה שבו יהודי ירושלים אל העיר ומנחם מנדלזון מונה לחזן בית הכנסת, צאצאיו המשיכו בדרכו והנעימו את התפילות כאן לאחר שהלך לעולמו.

ואם כבר בעות’מנים עסקינן, מסתבר כי ליהודי ירושלים ישנם ניגונים שמקורן במצעדי הצבא הטורקי בירושלים אשר תחת הכיבוש העות’מני, מסתבר כי השמחה על הסתלקות הטורקים הביאה את תושבי העיר למצב רוח פיוטי…

 

בית זבול

הליכה קצרה בין הבתים אשר רבים מהם מתהדרים בחלונות ציוריים של עליות גג או חלונות בגובה הרחוב המסגירים חדרי מרתף מביאה אותנו אל בית זבול, אשר כמו רבים מבתי הכנסת בימים אלו צלייה רחבה מותקנת בכניסתו לנוחות ציבור המתפללים והמטיילים.

בעוד אנו מתכנסים ברחבה אשר מול בית הכנסת, יושבי המקום מברכים אותנו ומחלקים ביננו מים קרים, לצינון הגוף ולחימום הלב נוכח המחווה היפה.

כאן היה בית הכנסת של הרב חרל”פ. סיפורים רבים נקשרו לרב חרל”פ ואדיקותו. רב זה, שותפו לדרך של הרב קוק היה ציוני ברמ”ח אבריו וסירב לחלוטין לצאת מארץ הקודש למרות הצעות קוסמות מצד קהילות יהודיות בגולה. הרב כיהן שנים רבות כרב של שערי חסד ושל רחביה.

למרות ששכונה זו מצטיירת כחרדית פרושית היה הרב חרל”פ בקשרי ידידות ואחווה עם שאר רבני השכונה, ועם כלל הזרמים הרבים כאן, ופעם בשנה בשביעי של פסח נהרו לפתח בית זבול המוני בית ישראל מכל הזרמים על מנת לשמוע את ניגון שירת הים המיוחד אשר הושר כאן.

מדריכנו פותח בניגון זה בקולו העמוק, וקהל העמיתים מצטרף אליו לניגון אשר מהדהד מקירות בית זבול, וניתן היטב להבין מדוע משך ניגון זה יהודים כה רבים.

 

בית כנסת הנשיא

אנו עוברים דרך סמטה עטורת ירק ועצים ותיקים, ובין הרחובות המטופחים אל בית הכנסת הנשיא אשר ברחביה. ראובן בחוכמה מכנס אותנו אל חזיתו המוצלת של המקום, ודן בשאלה החשובה היכן עובר הגבול בין שערי חסד לרחביה?

מסתבר כי כמו בתחומי חיים רבים גם כאן ההלכה באה לעזרתנו, וגבול העירוב של שערי חסד נקבע ברחוב אבן שפרוט, כדי לכלול בתוכו את ביתו של ראש ישיבת כוכב יעקב, ר’ דב בעריש וידנפלד, אשר ייסד הגאון מצ’בין עם הגיעו ארצה בשנות הארבעים, ולתת לו כבוד כחלק משכונת שערי חסד.

לפני קום המדינה היו ברחביה שבעה בתי כנסת, הראשון בהם היה בית הכנסת רחביה שהוקם בבית קטן ממש כאן, ופעל משנות השלושים ועד 1968. כאן התפללו כל המי ומי, ביניהם מנחם אוסישקין, ש”י עגנון ומשפחת בן צבי.

כאשר נבחר לנשיא התמיד יצחק בן צבי להתפלל כאן, והקפיד להגיע הרבה לפני זמן התפילה כדי לא לעכב את הקהל בסידורי הביטחון הכרוכים עם הגעתו. לאות כבוד נשמר לו מקום מיוחד סמוך לארון הקודש. בשנת 68′ החליטו לשפץ את המקום ולקרוא לו על שם הנשיא אשר הלך לעולמו חמש שנים קודם לכן.

החזן ישראל בר זכאי, בן למשפחת ברדקי אשר היו חזני בית כנסת החורבה, עבר לאחר פרוץ המרד הערבי והקושי הבטחוני להגיע אל העיר העתיקה להיות חזן בית הכנסת רחביה. ראובן מצייר בקווים עשירים ומלאי הומור את קורות חייו, ומגלה כי על שמו נקרא רחוב בר זכאי בשערי חסד, הרחוב היחיד בארץ אשר נקרא על שמו של חזן.

בית כנסת בניין ציון

אנו נהנים מהליכה קצרה במורד רחוב אוסישקין אל פינת רחוב אלחריזי, שם שכן בית הכנסת בניין ציון, בית כנסת קטן שהוקם בידי הרב יצחק אונא. הרב אונא עלה לארץ מגרמניה, דגל בציונות ומכאן שם בית הכנסת, אך גם כמחווה לשם ספרו של הרב אטלינגר, רבו של הרב אונא.

היום ניצב במקום בית מגורים מפואר,  אך מדריכנו בשום שכל מעלה את זכר וקורות בית הכנסת אשר שכן כאן. בית הכנסת בניין ציון נפתח ב1937- והתפללו כאן בנוסח יקי, אך עקב ויכוחים איזה נוסח יקי בדיוק בית הכנסת התפצל בימים הנוראים לשני מנהגים מקבילים… עם פרוץ מלחמת הקוממיות נפטר הרב אונא ונקבר עקב אילוצי המלחמה בחצר הבית, ולאחר מכן נטמן מחדש בהר המנוחות.

בית כנסת זה נשכר בדמי מפתח, ולאחר שפג תוקף החוזה פונה והתאחד עם בית כנסת חורב, האנטי ציוני, וכדי להבין כיצד התרחש מיזוג בלתי אפשרי זה אנו שמים פעמינו אל בית הכנסת חורב.

 

בית הכנסת חורב

בית הכנסת חורב (מבטאים חאורב) הוקם ב-1937 על ידי אנשי אגודת ישראל הירושלמית, קהילתו הגיעה לארץ בדומה לאנשי בניין ציון עם התגברות הפרעות האנטישמיות בגרמניה, ובספר הזיכרון בבית הכנסת מתואר כיצד לאחר ליל הבדולח ברחו מצריהם לירושלים. הם הביאו עימם את זיכרון בתי הכנסת הגדולים של גרמניה, אך כאן אילוצי תקציב אפשרו הקמת בית כנסת קטן יחסית. את הבניין קנו מדניאל אוסטר, לימים ראש עיריית ירושלים הראשון היהודי.  ומלבד בית כנסת שכנו בבניין גן ילדים ותנועת נוער. שמו של בית הכנסת מכבד את שם ספרו של הרב הירש.

אנשי בית כנסת חורב חיפשו נוסח תפילה, והרב יצחק ברויאר טען כי יש לאמץ את מנהג המקום ולנהוג כמנהג הפרושים. אך למרות זאת מנגינות התפילה נותרו אלו אשר זכרו מגרמניה, מנגינות היקים.

 מדריכנו זוכר מנגינות אלו מילדותו אשר עברה בחלקה כאן, ומסתבר כי מלבד ידע היסטורי נרחב מחונן ראובן גם בקול עמוק וצלול, ואנו נהנים מהדגמה של פיוטי בית הכנסת מכלי ראשון.

ראובן מתאר את מנהגי בית הכנסת ואת הפיוטים אשר הדהדו בין כתליו, ואנו למדים כי לשיר המעלות ישנן 15 מנגינות בתלות בקטע התפילה, כמובן תוך הדגמה קולית נהדרת.

עם הדורות, קהילת בית הכנסת שכאן החליפה פניה כמו גם קהילת בניין ציון, מחלוקות העבר נראו כהד חיוור וחסר משמעות, ובתי הכנסת אוחדו להם לקהילה אחת בה בית המדרש ירש את שם בית הכנסת בנין ציון.

בית הכנסת ישורון

אנו חולפים דרך מרכז העיר ההומה אל בית הכנסת ישורון, אשר הוקם כהסתדרות ישורון ב-1924. בברכת הרב קוק הוקם בניין בית הכנסת הקיים היום כסמל ומופת לבית כנסת ציוני. המקום קרוב למוסדות הלאומיים והתפללו כאן דמויות לאומיות חשובות וראשי המדינה.

הרדיו העברי שהפך עם השנים לקול ישראל העביר מכאן את תפילות החגים ויום העצמאות. הכל כמעט מושלם, רק חסר חזן…

שלמה זלמן ריבלין, יליד ירושלים, למד חזנות בנערותו, הקים את מכון שירת ישראל והכשיר מאות חזנים. עת נפתח בית הכנסת ישורון מוזמן שלמה לנהל חלק מהתפילות, ויחד עם חזנים מוכרים נוספים מושך קהל רב לתפילות בישורון.

בשנת 1937 רוצה בית הכנסת להתחדש, מפרסם מכרז לחזן, ופליטים רבים מאירופה מתדפקים על דלתות בית הכנסת על מנת להשיג ויזה ומקלט בארץ הקודש. את התפקיד הנכסף מקבל יהודה לייב מילר מוינה, וכאשר הוא פורש מחליף אותו ישראל מייזלס, התגלמות האתוס הציוני, חקלאי בימות השבוע החורש את שדות כפר מרדכי, ואילו בשבתות חזן בית הכנסת ישורון.

 

בית הכנסת היכל שלמה

מספר דקות הליכה ואנו מגיעים אל האקורד האחרון בסיורנו, בית הכנסת היכל שלמה, אשר נפתח למעננו, ואנו נאספים בתוכו. האולם הראשי של בית הכנסת רחב ידיים, בעל תקרה גבוהה, וארון קודש לבן יפהפה ומעוצב ניצב לגובה הקיר הצפוני שלו.

ספסלי העץ היפים אך בלויים קמעה מעידים על גילו של המקום, ואת התמונה משלימים חלונות ויטראז’ מרהיבים הצובעים קרני שמש סקרניות בדגמים מסורתיים.

בשנות ה-20′ קוראים הרבנים הראשיים להקים בית כנסת גדול בירושלים, קריאה אשר משום מה לא זכתה להיענות במשך עשרות שנים, גם לאחר קום המדינה.

עת חגיגות העשור לישראל סוחפות את העם, מגייסים גופים פרטיים כספים למען הקמת בית כנסת ומוסדות לאומיים דתיים, ובית הכנסת היכל שלמה נחנך ב1958-. להשלמת השמחה מועלים ארון הקודש ותשמישי קדושה מפוארים מבית הכנסת הספרדי של קהילת פאדובה איטליה.

 

החזן הראשון של בית הכנסת היה משה שטרן, אשר עלה מהונגריה לאחר השואה, בהיותו בן 23 בלבד ורווק (!) עקב קולו המדהים, והסמליות של תקומת ישראל בארצו שסומלה בבית הכנסת עם העלאת תשמישי הקודש מאיטליה ובחירת חזן ניצול שואה.

עם השנים והתפתחות המדינה היה אולם בית הכנסת קטן מדי, וב-1982 נחנך בית הכנסת הגדול בסמוך לכאן, אשר תפס את מקומו של היכל שלמה כבית הכנסת המרכזי, והחזנים והמקהלה עברו גם הם לאתר החדש.

‘עמיתים לטיולים’ – אוהבים וחוקרים את ארץ ישראל ברגליים.

הפעילויות בד”כ חינמיות, להצטרפות שלחו SMS לעמית אררט 052-7-90.60.90

נגישות