עמיתים לטיולים | יחד שבטה ישראל

הדרכה: מורת הדרך – נצה גאן / כתיבה וצילום: ירון בוצר / הפקה ותפעול: עמית אררט

יחד שבטה ישראל

ארכיון פפירוסים, אמת מים מסקרנת, חמוקי ניצנה והעיר העתיקה שקפאה על מקומה: ויהי ערב, ויהי בוקר – יום שני לטיול

את בוקרו של יום הסיור השני אנו פותחים לאחר התארגנות, כמובן, סביב מדורת השבט. כאן מסתבר כי השף יואב מתפקד היטב גם ללא כוכבים ואנו נהנים ממנת החג – חביתות גורמה על מצה, בליווי קפה ריחני שהוכן כראוי לטבע אליו אנו מתחברים על גחלי המדורה.

תוך ביס או שניים כולנו מוכנים לפתוח את הבוקר בחיוך רחב ולצעוד בעוז אל מרחבי ניצנה.

בין בארות, מאגרים וכתובות סלע

נצה מובילה בבטחה שוב בין עצי התמר והאשל אל באר עמוקה הניצבת בתוך יציקת בטון חסונה, וממנה מובילה שוקת החצובה בבטון, זוהי באר משה – הראשונה מבין שתי הבארות בחורשה זו שנתנו למקום את שמו – בארותיים.

כאן שכבת חרסית אטומה למים שוכנת בעומק לא רב תחת פני הקרקע, ולכן מי התהום כאן גבוהים, ומאפשרים חיים וחקלאות ברמה גבוהה יחסית לאזור מדברי זה.

ניצה מזכירה למצטרפים שהגיעו רק ליום הסיור השני את פרטי בניית הרכבת הטורקית במלחמת העולם השנייה, ומוסיפה כי קטרי הקיטור של אותה עת נזקקו למילוי מים כל 25 ק”מ בקירוב, וכי הבאר כאן היתה מאוד שימושית לצורך זה.

ואם כבר נבנתה כאן תחנה בה מחויבת הרכבת לעצור, צריך צל ומקום מנוחה לחיילים. לצורך זה פעלה כאן פלוגת הנוטעים של הצבא הטורקי שבראשה עמד אליהו קראוזה, מנהל מקווה ישראל, אשר אף שכנע את מפקדיו להציב תחתיו את בוגרי מקווה ישראל אשר גויסו לצבא הטורקי.

פלוגה זו נטעה מספר חורשות יפות בארץ, וכאן נטעה בעיקר עצי אשל ומעט אקליפטוסים אליהם נוספו שנים לאחר מכן עצי ינבוט לבן ביוזמת קק”ל.

מספר פסיעות משם ממתינות שתי בריכות בטון לצד תחנת שאיבה המאזכרת את מיקומה של באר אהרון. בריכות אלו שימשו לאגירת מים במקור, ובימי היאחזות הנח”ל כבריכת שחייה מרעננת בחום המדברי. חבל שעתה הבריכות אינן ממלאות את ייעודן, נווה מדבר זה היה מושלם בתוספת בריכות שכאלו.

אנו ממשיכים במורד נחל בארותיים ועוברים תחת גשר טורקי מרשים, אשר על קשתותיו וסוללה הנמשכת לאורך הנחל עובר הכביש המודרני לעזוז, ושוב אנו פוגשים את לוח הברזל בצורת הגמל על אופניים. באמת גמלים מפונקים יש כאן…

נצה מכירה היטב כל שביל ומובילה בדיוק אל זוג אבני גיר מכוסות פטינה שחורה על גדת הנחל עליהן חקוקות אותיות ביוונית. אני כבר מומחה ומזהה את כל אותיות הקורונה שם…

נצה מתרגמת מיוונית שוטפת ומבהירה כי מדובר בשני שמות שחקקו עוברי אורח בתקופה הביזנטית – יוסף בן אלמאז וסטפנוס בן וואבוס, בתוספת שני צלבים המסגירים בברור את דתם: גרפיטי אשר לאחר מאות רבות קיבל ערך היסטורי חשוב.

לצד הנחל המסמן פס ארוך ומוריק נמתחת אמת מים מעוררת סקרנות. הסקרנות לא מאכזבת ואנו פוסעים במורד האמה היישר אל ברכה ענקית בנויה אבני גיר מסותתות, 41X28 מ’, גובהה כשלושה מטרים, ועובי קירותיה כמטר. רק מים חסרים כדי להשלים את החגיגה הארכיאולוגית.

נצה חולקת עימנו ידע רב בקשר לתקופה הביזנטית ואנו מגלים כי באותה תקופה היה אזור זה מיושב בצפיפות יחסית, כ-20 אלף איש לעומת 8,000 בלבד בימינו, והביזנטים נהגו לייצא לאירופה את יין עזה אשר נודע באיכותו ובמחירו. יין זה יוצר בפריפריה של עזה, ובהחלט כמות גדולה של כרמים טופחה כאן בעזרת שימוש מחוכם במערכות אגירת מים וחקלאות מדרגות בערוצי הנחלים.

אנו ממשיכים וחולפים על פני חאן בארותיים העמוס מטיילים רבים, ובו מכלאת גמלים אשר במפתיע היום ללא אופניים, ומגיעים אל גבעה רמה אשר על שם גובהה קיבלה את השם הציורי: נקודת גובה 301, ועל שם המצוי בה את השם גבעת הכתובות. בגבעה זו ניתן לאתר בקלות ציורי סלע עתיקים רבים, בהם בולטים יעלים מופשטים הקלים לזיהוי בשל קרניהם המעוקלות.

גבעת הגר

הדרך ארוכה היא ורבה, ואנו ממשיכים בשמחה אל מצוק מרשים השולט היטב על האזור, ומעליו בולט מגדל תצפית ייחודי – גבעת הגר.

דרך נוחה מובילה למרומי הגבעה בין מחשופי קירטון לבן המשובצים בקרקע החומה, ומעט אבנים בעלות פטינה שחורה המשובצות פה ושם להשלמת החוויה. מגדל התצפית מחליד וניכר בו שלא תוחזק זמן רב, אך גבעת הגר גבוהה יחסית, ומספקת נוף ראוי באותה מידה ואנו מסתפקים בו.

ממרומי הגבעה נפרשים מרחבי האינסוף של גבעות חומות לבנות, וערוצונים המבתרים את הנוף בפסים ירוקים, ובמרכז הנוף גדר המערכת המבתרת את הנוף לשלנו ושלהם.

בספטמבר 1959 מפקד סיירת הצנחנים יאיר פלד נרצח בחבל ארץ זה, עת יצא למסע ניווט בדד. האשמה נפלה על בני השבט הבדואי סראחין, אשר ככל הנראה שיתפו פעולה עם המצרים.

כפעולת תגמול יוצא מבצע הגר: בני הסראחין העוינים מגורשים אל מעבר לגבול, ואילו בדואים אחרים באזור אשר נקטו יחס ידידותי לישראל מועברים ליישוב באזור דימונה. 

בספר במדבר רשומות התחנות בהן עברו בני ישראל לאחר יציאת מצריים. תחנה 32 היא קדש ברנע – תחנה חשובה שהיה ניסיון לזהותה בעין קדיס הנמצא דרומה מכאן, מעבר לגבול המצרי, בשל הדמיון בשם, אלא שהמעיין שם קטן והשטח לא מתאים להכיל המון אדם. לעומתו, בעין קודיראת הסמוך יש שפיעה חזקה והאזור מתאים יותר לחניה המיוחסת של בני ישראל (יישוב בשם קדש ברנע בפיתחת ניצנה משמר את השם התנכ”י, אך ככל הנראה לא את המיקום התנכ”י).

קדש היא גבול הארץ המובטחת, וגבול נחלת יהודה, והמקום כונה מי מריבה לאחר שמשה היכה שם בסלע בניגוד לציווי שעליו לדבר עם הסלע. מקדש יצאו המרגלים לתור את הארץ, משם שלח משה שליחים אל מלך אדום, ומרים אחות משה הלכה לעולמה שם. וכל זה לא הרחק מכאן, באותו מרחב מדהים בו אנו נמצאים המתחבר כל כך טוב לחג המצות.

חמוקי ניצנה

אחת מפניני הנוף הידועות של האזור היא חמוקי ניצנה, עמק קטן בו מחשופי סלע קירטון בוהקת בלובנה אשר נותני השם למקום ראו בה ארוטיקה מסוימת.

נצה שוזרת היטב את המסע בין פניני פיתחת ניצנה, ואנו גולשים בהליכה נוחה אל העמק המדובר.

ברגע שמגיעים אל העמק מתברר כי נותן השם למקום אכן ידע על מה הוא מדבר. את פנינו מקבלים פיתולי גבעות לבנות המתקמרות ברוך, ביניהם בולטים פה ושם צריחי סלע לבן בוהק, ומעל העמק מתמרים מצוקים יפים ולבנים אשר קווי הגובה שלהם מודגשים בלבן מט. בהחלט מהלומה של יופי.

עוד תופעה מעניינת של המקום היא כי הלובן הבוהק של הקירטון גורם למצלמות להיכנס לרווית אור, לסגור את הצמצם, ופשוט לפספס את החוויה. חייבים להגיע לכאן אישית בשביל להתרשם מפלא טבע זה.

מערת ניצנה

אנו ממשיכים לאורך ענק פניני האזור אל מערת ניצנה, מערה מלאכותית שנחצבה אל הסלע המלבין. המערה עצומה, אורכה 80 מטר, והיא מחולקת לארבעה אולמות. עקב סכנת התמוטטות, אנו נמנעים מסיור בתוכה ונהנים מעוצמת החוויה של הכניסה המרשימה בלבד.

באזור זה יחסית מטיילים מעט – ולא בצדק.. אין כאן הרבה סימוני שבילים, אך בשנה האחרונה סומן שביל סובב ניצנה, ואנו בין הראשונים אשר פסענו לאורכו, ורגלינו תרמו לפילוס שביל נוסף בארץ.

תל ניצנה

כברת דרך קלה מגלה תל נישא בעל שתי פסגות, על הראשונה שאליה מוליך גרם מדרגות רחבות, מבנה מודרני שמור ומעליו דגל ישראל, ואילו ברום השנייה מבנה עתיק ומתפורר: זהו תל ניצנה השולט על השטח בגובהו ובעושר הממצאים הארכיאולוגיים הפזורים סביבו.

למרגלות התל אנו בוחנים באר עצומה ותעלת המים הנמשכת ממנה, ולא הרחק מתחם כנסייתי בזיליקתי (אולם אותו שתי שורות עמודים מחלקות לשלושה חלקים).

תוך כדי שנצה מובילה מסע מודרך מושקע בין האלמנטים הארכיטקטונים של הכנסייה, אנו נחים על מספר עמודים שבורים בעלי ארכיטקטורה המותאמת היטב לישיבה נוחה והתעמקות בדברי ההסבר.

גרם המדרגות המוביל לפסגת התל נוח מאוד, וחושף היטב את הנוף סביב, את מראה הכנסייה בה ביקרנו ממעוף הציפור תוך הבנה טובה של המרחבים השונים בכנסיה ותפקידם, מגדל מים טורקי שאנו כבר יודעים כי שימש לצורכי רכבת הקיטור, ומרחבי אין קץ…

על ראש התל אנו מגיעים אל מבנה מודרני שמור אך חסר תקרה, בנוי אבנים מסותתות ומהוקצעות, בו בולטים קווי חלונות ברורים ושמורים ומתאר דלת הכניסה.

למראה פנינו המשתוממות מגלה נצה כי מדובר בבית חולים טורקי מימי מלחמת העולם הראשונה, שנבנה כדי לטפל בזרם הפצועים אשר הגיע מחזית הלחימה. בית חולים זה נבנה על שרידים נבטיים, כמותם ניתן למצוא סביבו, בעיקר שרידי כנסיה הנסמכת אל מבנה בית החולים, ועוד כנסייה במצב שימור ירוד על הפסגה השנייה של התל.

השרידים הנבטיים המרשימים משכו לכאן ארכיאולוגים כבר בראשית המאה שעברה, ביניהם אחד בשם קולט (בן  דודו של יצרן האקדחים הנודע) – איש אמיד מאוד, שהגיע לחפור בשבטה ב-1935 ועקב בעיות אספקת מים העביר את מאמציו לתל ניצנה.

אותו קולט היה בר מזל, ומלבד שרידי מבנים מרשימים ככל שיהיו גילה ממצא טוב מהם – ארכיון פפירוסים מהמאה השישית ועד השביעית לספירתם, “פפירוסי ניצנה”, השופכים אור על חיי התושבים כאן בתקופה הביזנטית. 

כאן המקום לסקירה קצרה על תולדות הנבטים – שבט מדברי שעסק במסחר לאורך דרך הבשמים למן המאה השלישית לפנה”ס. דתם אסרה על התיישבות מכל סוג שהוא – נטיעת עץ או בניית בית. במהלך המאה הראשונה, עת הרומאים משתלטים על אזור עבר הירדן המזרחי, הנבטים עוברים ליישובי קבע חקלאיים תחת השפעה רומית-הלניסטית חזקה. עם חדירת הנצרות למרחב במאה הרביעית הם מתנצרים וכנסיות רבות נבנות באזור.

הגעת שלטון המוסלמים לארץ במאה השביעית מלווה בהכבדת המיסים על תושבי ניצנה הנוצרים, וככל הנראה נאסר ייצור היין עקב מגבלות הדת המוסלמית, דבר שהביא לקריסה כלכלית של היישובים כאן ולנטישתם.

הנבטים נטשו לפני זמן רב, אך שיבת ציון לא פסחה על מערב הנגב, ואנו יורדים מן התל אל אנדרטת חטיבה שמונה, המנציחה את הגיבורים אשר שחררו את אזור פתחת ניצנה במלחמת הקוממיות.

אנדרטת חטיבה שמונה – קרבות עוג’ה אל חפיר

למרגלות תל ניצנה, משוריין בודד וסביבו לוחות הנצחה הינם יד זיכרון ללוחמים אשר בדצמבר 1948 יצאו למבצע חורב לשחרור אזור זה. ממש בלב האנדרטה השתמרה אחת מבארות הכפר עוג’ה אל חפיר, אשר שכן על  ציר חשוב המוביל לכיוון סיני.

עם התקדמות מהלכי מלחמת הקוממיות צה”ל דחק את הצבא המצרי מרב חלקי הנגב, אך עדיין היו כוחות אויב אשר אחזו בכיס פאלוג’ה (אזור קריית גת של היום) ובאזור ניצנה. כוחות אלו איימו על שליטתנו בנגב ויכלו להוות ראש גשר למתקפה מצרית.

במבצע חורב יצא צה”ל לסלק את האיום המצרי ממערב הנגב ואף התקדם אל תוך סיני. אחד הקרבות הקשים במבצע זה התנהל מול מתחם מצרי אשר שכן כאן סביב תל ניצנה, מבצע בו חטיבה שמונה המשוריינת בסיוע כוחות נוספים הכריע את המתחם המצרי אך במחיר כבד.

לזכרם של 22 הרוגי חטיבה שמונה בקרב עוג’ה אל חפיר הוקמה אנדרטה זו. יהי זכרם ברוך.

שבטה

השרידים הארכיאולוגיים בניצנה מרשימים, אך ללא ספק היהלום הארכאולוגי של האזור הוא העיר שבטה, המרוחקת קמעה מניצנה. הקפצת רכבים מהירה מביאה אותנו אל הגן הלאומי שבטה – עיר נבטית שמורה היטב ואתר מורשת עולמי בלב המדבר המאפשר התרשמות בלתי אמצעית מהווי החיים של התקופה הביזנטית.

נצה בידענות אין קץ מובילה אותנו מעבר לבית האבן בכניסה לגן הלאומי אשר שימש אי אז את משלחתו של הארכיאולוג קולט, ואל רחובות העיר השמורים ומשוחזרים היטב עד כי נראה כי תושבי העיר רק יצאו להפסקה קלה ומיד ישובו.

הרחובות הרחבים מוקפים בקירות הבתים המאסיביים ודלתות רבות פונות אל הרחוב מאפשרות להיכנס ולחקור את אורח החיים והבנייה של אותו עם קדום.

הבתים בנויים היטב, תקרות מקושתות מספקות צל רב אך המבנים המרשימים ביותר ממתינים לנו במרכז הציבורי של העיר.

ההליכה במעלה הרחוב חושפת מיד את מאגר המים של העיר החשוב כל כך להישרדות בקיץ המדברי – בריכה ענקית בנוית אבן בגודל 20 על 20 מטר בקרוב ובעומק של כעשרה מטרים. את סודות מילוי הברכה חושפות אמות המנקזות את אזור המבנים הסובבים והרחובות היישר אל הבריכה, וכן אמות קטנות נוספות הממלאות בורות מים קטנים יותר השייכים לבעלי בתים מסוימים.

הממצא המרשים ביותר בעיר זו מתנשא מעלינו – כנסייה רחבת ידיים אשר האפסיס שלה שלם לחלוטין ומתנשא לגובה של כשישה מטרים (!). בהתחשב בכך שבדרך כלל אנו מאתרים רק את יסודות ובסיס האפסיס, מדובר בממצא רב חשיבות.

מסגד קטן הנושק לכנסייה מעיד בעצם קיומו כי למשך תקופה מסוימת חיו מוסלמים לצד נוצרים כאן, וכנסייה נוספת מרשימה לא פחות הנמצאת בשולי העיר מספקת גם היא תובנות מתוך קירותיה. לכנסייה זו חומה רחבה, וכניסה נאה מרחובותיה של העיר. כניסה מעוטרת נוספת פונה אל מחוץ לחומת הכנסייה ואל מרחבי המדבר. 

נצה הבוחנת יחד איתנו את העיצוב הארכיטקטוני מדובבת את האבנים, ואנו מגלים כי תושבים רבים אשר חיו בבתים ארעיים במדבר נהגו להגיע להתפלל כאן ולצורך זה הוקם שער מפואר זה.

מדריכתנו מבטיחה הוכחה מסותתת באבן לענף היין אשר פרנס את העיר ומקיימת בדמות גת אבן רחבת ידיים שתחתיה שני בורות איגום ענקים ותאי אחסון ליבול של החקלאים, הממתינים לתורם בצדי הגת שהייתה ככל הנראה ציבורית ושימשה כורמים רבים.

את היומיים בהם נחשפנו לפניני הארכיאולוגיה הנסתרות בין חולות עזוז ושבטה אנו מסיימים לאורה הרך של השמש המעריבה, ובתודה גדולה לנצה על יוזמת וארגון מסע רב גילויים בו שפכה אור על מערב הנגב ואוצרותיו.

‘עמיתים לטיולים’ – אוהבים וחוקרים את ארץ ישראל ברגליים.

הפעילויות בד”כ חינמיות, להצטרפות שלחו SMS לעמית אררט 052-7-90.60.90

נגישות