תמונה לכתבה

רז המקום

רז המקום

נתי מלחי – יוצר, חוקר ומפיק.  ואעע”כ לזכרה של נכדתנו רז ברוכי ז”ל

 

הרובע היהודי בתש”ח: משחק מכור

האם המערכה הקריטית, החשובה והערכית במלחמת העצמאות על הרובע היהודי בירושלים העתיקה – נחרצה מראש? תזכורת מטלטלת ליום שחרור ירושלים

רבות הגרסאות לסיבות נפילת הרובע היהודי בעיר העתיקה של ירושלים בתש”ח.

אחד המקורות, אולי האמינים והאותנטיים ביותר, הוא מי שהיה מטובי הלוחמים הצעירים והאמיצים שלחמו ברובע תחת פיקודו של משה רוסנק (ז”ל) – אהרון לירון (ז”ל), מורה והיסטוריון, מי שכתב את הספר החשוב “ירושלים העתיקה במצור ובקרב” –  המיטיב לתאר במקצועיות ובפרוטרוט במאמרו “משחק מכור” אשר מפורסם עד היום בפורום האינטרנטי “ערים בלילה/ פורום פדויי שבי” את התהליך בשבועות אחרונים לחייו של הרובע, את התנהלות מפקדת ההגנה בראשות דוד שאלתיאל – מפקד מחוז ירושלים, החטיבות שסרו למרותו, את שיקוליו של דוד בן גוריון ועוד רבים וטובים (יותר ופחות) – עד לנפילתו של הרובע בידי הליגיון הירדני בי”ט באייר התש”ח (28.5.1948) – בימים אלו לפני 74 שנים.

מעיד אהרון לירון (בהשמטות ובתוספות חלקיות – נ”מ):

“בשבי הירדני תיעדתי את המערכה ברובע היהודי בתש”ח, והחומר פורסם בספרי ‘ירושלים העתיקה במצור ובקרב’, שיצא לאור בהוצאת ‘מערכות’ ב-1957. למרות שלא חקרתי את דרג הפיקוד הצבאי וכמובן שלא נגעתי בהחלטות הדרג המדיני – עיכבה הצנזורה (בהוראת בן גוריון?) את פרסום הספר שנים מספר.

כאשר ספרי יצא לאור, כתבתי לדוד בן-גוריון כי מי שיקרא בו בין השיטין עשוי להגיע למסקנה שהרובע היהודי הופקר במתכוון. בתשובתו מיום 3 באוקטובר 1957 (מצ”ב צילום) התעלם דוד בן-גוריון מהערתי זו, וכתב תשובה המסתיימת במילים המדהימות: “…יש דברים שחייבים תמיד להגות בהם, מבלי לדבר עליהם אף פעם, עד עת קץ”.

אחרי שובי מהשבי הזדמן לידי ספרון ושמו “להבות בשמי ירושלים” שכתב העיתונאי אביעזר גולן, ובספרון מצאתי כי מפקד מחוז ירושלים אמר יום אחרי נפילתנו בשבי: “החבר’ה ברובע היהודי לא הבינו את התפקיד שהועידה להם ההיסטוריה – שם הייתה צריכה להיות מצדה שנייה, צריכים היו לֵיהָרֵג כולם”.

 נאלצתי להמתין למעלה מארבעים שנה, עד שמסמכי מלחמת תש”ח שוחררו ברובם לעיונם של חוקרים, כדי לוודא שאכן, מלחמתו של הרובע היהודי בתש”ח הייתה מה שאני יכול לכנות – “משחק מכור”.

***

דוד בן גוריון התווה את מדיניותו בשאלת ירושלים עוד ב-1937. בהצעת החלוקה שהגיש ביוני 1937 בשם ההנהלה הציונית לוועדת פיל, ועדת חקירה מלכותית בריטית לפתרון בעיית ארץ-ישראל, רק ירושלים החדשה נכללה בתוך מדינת היהודים. במפת ירושלים ובה הצעה לחלוקת העיר, שאותה הגיש דוד בן-גוריון ב-1938 לוועדת וודהד הבריטית. במפה זו הרובע היהודי הוגדר כשכונות אחדות בדרום ירושלים, כשטח שהסוכנות היהודית הייתה מוכנה לוותר על הכללתו במדינה יהודית.  ואכן, בתום מלחמת העצמאות, כל השכונות האחרות – ימין משה, תלפיות, מקור-חיים, ארנונה ורמת רחל – היו בשליטה יהודית, אך רק הרובע היהודי ננטש.

עבדאללה א-תל (מפקד הליגיון הירדני בירושלים בתש”ח)  סיפר כי בימיו האחרונים של המנדט הבריטי הגיעו שני הצדדים, היהודי והערבי, להסכם עם ועדת שביתת הנשק הקונסולרית על חלוקת “אזורי השלום” – איזורי הביטחון שהחזיקו הבריטים בירושלים אשר חצצו בין היהודים והערבים. אין מסמכים היכולים ללמד כי היה הסכם או הבנה לחלוקת ירושלים בין המלך עבדאללה ובן-גוריון, אבל נוצר הרושם שההסכם לחלוקת אזורי הביטחון שהחזיקו הבריטים נחתם לכאורה במסגרת הבנה בדבר קווי תיחום לחלוקת ירושלים.

בהחלטת החלוקה של ארגון האומות המאוחדות, שמכוחה קמה מדינת ישראל, נועדה ירושלים להיכלל באזור בינלאומי שהקיף גם את בית-לחם ועין כרם, הקדושות לנוצרים. דוד בן-גוריון חשש כנראה, כי אם מדינת ישראל הצעירה והחלשה תכבוש את ירושלים כולה, אומות העולם לא יניחו לה להחזיק בעיר, לכן שאף להציל לפחות את ירושלים החדשה במסגרת עברית בכל פתרון מדיני. שאיפה ליצור במערב העיר רצף שכונות של ירושלים עברית, שתאם בקווים כלליים את מפת חלוקת ירושלים מ-1938, ולא ייחס חשיבות לעיר העתיקה.

במפגש שהתקיים בשנת 1965 בין נציגי שלושת הארגונים הצבאיים שלחמו בירושלים העיד נציג ה”הגנה” אברהם ארסט, אשר בתש”ח היה קצין בכיר במפקדת מחוז ירושלים, כי ביום שהבריטים פינו את כוחותיהם מירושלים, ב-14 במאי, נתנה מפקדת ה”הגנה” הוראה למטה מחוז ירושלים, הוראה שהוכתבה משיקולים מדיניים, שלא לפרוץ מזרחה מ”ברקליס בנק” (היום בניין עיריית ירושלים).

מפקד מחוז ירושלים מטעם ה”הגנה” בתש”ח היה האלוף דוד שאלתיאל, שפיקד גם על חטיבת “עציוני”.

יהושע זטלר, מפקד לח”י בירושלים, אמר כי ההוראה שלא לפרוץ מעבר ל”ברקליס בנק” נקבעה מתוך הסכם של ה”הגנה” עם אצ”ל, וסיפר: “באתי אז אל מפקד אצ”ל, רענן, וביקשתיו: ‘תן כתף ונשחרר את העיר העתיקה’, ולא נעניתי. בא זטלר אל שאלתיאל ואמר לו: ‘זוהי שעת כושר בלתי-חוזרת לשחרר את העיר העתיקה. הפר את הפקודה ובוא יחד אתנו, ונתקדם לעבר ירושלים העתיקה. בוא ונציל לפחות את הנצורים ממוות’. אבל לדבריו, שאלתיאל חייך חיוך ציני, והשיב לו: ‘מה אתה דואג לעיר העתיקה? ובכלל, האם אתם הפטריוטים היחידים הקובעים פה את כל העניינים? יש ממשלה, יש הנהגה, והם דואגים. אשר לנצורים – יש להם מספיק מים, מספיק אוכל ומספיק אנשים. ובכלל – הלגיון לא יוכל לפלוש עם המשוריינים שלו דרך הסמטאות. בבוא הזמן נעשה זאת’.  למותר לציין כי מיד אחרי בואו הכניס הלגיון משוריינים נושאי תותח לסמטאות העיר העתיקה, תקף בעזרתם את הרובע היהודי, ומנע מכוחות הפלמ”ח פריצה נוספת אל בין החומות.

“למבצע ‘קלשון’ שהכין מטה מחוז ירושלים לקראת פינוי הבריטים היו שתי מטרות: אחת – להשתלט על אזורי הביטחון הבריטיים, שנלקחו למעשה מן היהודים. שנייה – להשיג רציפות בין השטחים היהודיים בירושלים על-ידי כיבוש שטחים נוספים. בתוכנית לא נאמרה אף לא מלה אחת על הקשר עם הרובע היהודי בעיר העתיקה, כאילו הרובע היהודי בעיר העתיקה איננו מנותק, ואין צורך ליצור קשר אתו”.

בן-גוריון צוטט: ‘צריך ללחוץ על זה (הצלת הרובע), אבל בגלל זה – לא לעשות מלחמות בירושלים’.

“לקראת ה-15 במאי הכין מטה הרובע היהודי בעיר העתיקה (ע”י מפקדו משה רוסנק) מבצע מקביל ל’מבצע קלשון’ בשם מבצע ‘שפיפון’. המבצע כלל את העמדה הבריטית הגבוהה ביותר – ‘עמדת הצלב’, במגדל הפעמון של הכנסייה היוונית, בגבול הרובע הארמני. העמדה חלשה על שער ציון ועל רובו של הרובע היהודי. הפטריארך היווני דרש לפנותה. משה רוסנק, מפקד הרובע היהודי, השיב: ‘אם הבריטים ישבו שם, גם אני יכול לשבת שם’, אבל מטה המחוז (שאלתיאל) הורה לנו לפנות את העמדה למרות התנגדותו של משה רוסנק והסבריו עד כמה העמדה חיונית לנו. כעבור שעה קלה תפסוה הערבים וחלשו על שער ציון ועל חלק מהרובע ובתוך שעתיים נפלו לנו כבר שני החללים הראשונים מאש הצלפים הערביים”.

תוכנית ‘שפיפון’ כוונה גם לפריצה אל הרובע מבחוץ. משה רוסנק, מפקד הרובע, סיפר בכנס מגיני הרובע היהודי שנערך ב-1988: “לא התיימרתי להיות גנרל גדול, אבל הכרתי את הסביבה הזאת, לכן התוכנית ששלחתי לשאלתיאל אמרה: הטעיה בשער יפו, כיבוש הר ציון ופריצת שער ציון. אני מאמין שצה”ל, בשום מקרה, לא יכול היה להיכנס דרך שער יפו. ענה לי מפקד המחוז: ‘לא בא בחשבון. בא בחשבון רק: התקפה משער יפו והטעיה בכיוון הר ציון’. ההמשך ידוע”.

כאשר שאלתיאל הציע תוכניתו זאת לפלמ”ח, מפקדיו התייחסו אליה בביטול. כאשר יוסף טבנקין, מפקד הגדוד הרביעי של הפלמ”ח (ולצידו עוזי נרקיס ויצחק רבין), שאלו את שאלתיאל איך הוא מתכוון לתקוף דרך שער יפו הסגור בבטון, וחומה של 6-9 מטרים מעליו – ענה שאלתיאל שישנם מפקדים חוץ מיוסף טבנקין היודעים להכין תוכניות מלחמה. שאלתיאל ביכר לפצל את הכוחות, ותשובתו הייתה: “לא ביקשתי מכם עצות. תנו לי רק עזרה בצורת הסחה על הר ציון. אני אחראי כאן”.

יתכן כי עקשנותו של שאלתיאל לתקוף את המצודה הסמוכה שער יפו, בלי להתחשב במציאות בשטח, נבעה מכך שאחד הקווים המנחים שקיבל מבן-גוריון היה לכבוש את ‘מגדל דוד’ – ובעדותו אמר: “דבריו של בן-גוריון כי יש להניף את הדגל היהודי על ‘מגדל דוד’ חדרו ללבי כסיסמא” (עוזי נרקיס סיפר בעדותו כי ערב פריצת שער ציון שאל אותו שאלתיאל: “נו, דגל יש לך?”…).

ההנחיה הייתה:  ” ל א   כ ו ב ש י ם  א ת  ה ע י ר  ה ע ת י ק ה”.

דוד בן-גוריון לא שינה את הנחייתו הראשונית, שמנעה את כיבוש ירושלים העתיקה. עוזי נרקיס, סגן מפקד הגדוד הרביעי, שפקד על ההתקפה בהר ציון, העיד כי גם בשעה שנוצר הסיכוי לפרוץ את שער ציון ולכבוש את העיר העתיקה, ההנחיה שניתנה לו על-ידי שאלתיאל הייתה: “אתם נכנסים, מתחברים עם הנצורים, ו ל א  כ ו ב ש י ם  א ת  ה ע י ר  ה ע ת י ק ה”.

כאשר התברר למפקדי הפלמ”ח שהבטחותיו של דוד שאלתיאל לשליחת תגבורת הן אשליות בלבד, הם החליטו לסגת. איך אומרים היום? “נשבר להם”. הפלמ”ח יצא מהעיר העתיקה ונטש את שער ציון.

עד כאן מעיד אהרון לירון.

***

שעון האסון תקתק לאחור את ימיו ושעותיו האחרונות של הרובע היהודי בפיקודו של בחור צעיר, “גיבור בעל כורחו” – משה רוסנק.

לזכרם של מגיני הרובע היהודי האמיצים והגיבורים ובהם אהרון לירון ומשה רוסנק.

קוראינו מוזמנים לבקר בדפי הפייסבוק  של: “הרצאות מרתקות – נתי מלחי”,  “נתי הפקות” , “יהודי עולמי” ו”משה רוסנק – גיבור בעל כורחו”. לתגובות, הערות ושאלות: נתי מלחי     natimalchi@gmail.com

נגישות