אנדרטת הפרח הענקית

יאסנובץ – "אושוויץ של הבלקן" 

אדון חו”לי ארץ / יעקב מאור   

אדון חו”לי ארץ / יעקב מאור  

לא פחות ממחנות מתוירים ומוכרים יותר, תופס מחנה ההשמדה הקרואטי מקום משמעותי בהיסטוריה הכואבת של העם היהודי 

צום עשרה בטבת חל בשבוע החולף. מועד זה הוכרז “יום הקדיש הכללי” לזכר קורבנות השואה. הכל נוסעים לפולין לפקוד את שרידי מחנה ההשמדה באושוויץ, אך היו באירופה עוד מחנות השמדה פחות ידועים. השבת אנו מפנים מבט אל אחד הקשים והאכזריים שביניהם, בעיירה יָאסֶנוֹבָץ Jasenovac בקרואטיה, כמאה ק”מ מדרום מזרח לזאגרב, על הגבול עם בוסניה. המחנה הזה לא מוכר לישראלים, בגלל שהאסירים והנרצחים היהודים היו בו רק מיעוט זניח. 

בתקופת השואה פעל שם מחנה ריכוז והשמדה שמכונה “אושוויץ של הבלקן“. המחנה נחשב אכזרי כמו אושוויץ ואולי אף יותר. לפי הערכות, נכלאו במחנה ההשמדה יאסנובץ יותר מ-600,000 אסירים, בהם 25,000 יהודים. היהודים הובאו ליאסנובאץ מכל חלקי קרואטיה, לאחר שקובצו בזאגרבוגם יהודים מבוסניה והרצגובינה שנאספו בסרייבו, או בערים אחרות. עם בואם, נרצחו רובם באתרי הוצאה להורג בסמוך למחנה. 13,041 מהיהודים נרצחו שם עד קיץ 1942, ומאז נשלחו משם היהודים אל מותם באושוויץ. 

מחנה יאסנובץ הוקם על ידי תנועת ‘אוּסְטָשֶה’ הפאשיסטית, ששלטה ביוגוסלביה בחסות הנאצים הגרמניםמחנה ההשמדה הוקם במתחם של מפעל בלוקים, כדי להסוות את זוועות הרצח ההמוני, ולהציגו בתור “מחנה עבודה” בלבד. האוסטשים היו לאומנים וגזענים, ושנאו בעיקר את שכניהם הסרבים המוסלמיםהעוינות ההדדית נמשכת גם כיום, והתפרצה במלחמות יגוסלביה בשנים 1991-2001.  

במלחמת העולם הובאו למחנה יאסנובץ כמעט כל בני המיעוט הסרבי שחיו בקרואטיה במשך דורותונרצחו שם. במחנה נכלאו גם יהודים וצוענים, וגם קרואטים שהתנגדו פוליטית ואידיאולוגית למשטר האוסטשי.  

התנאים הסניטריים במחנה היו גרועים מאוד. פסולת, קיא, דם וגופות היו בכל מקום. הצריפים שרצו חרקים, וריח רע עלה מהדלי שבו נעשו הצרכים בלילה. אסירים רבים חלו בקור של החורף ונפטרו. בשטח המחנה ובקרבתו היו גם מחנה נשים בעיירה סטארה גרדישקה, וגם מחנה ריכוז מיוחד לילדים שבו נרצחו יותר מ20,000 ילדים מתחת גיל 14. 

מעשי הרצח ביאסנובץ בוצעו באכזריות מחרידה. האוסטשים הקימו במחנה גם תא גזים אחד ושלשה קרמטוריומים. מכיון שתא הגזים לא הספיק לרצח ההמוני, האוסטשים רצחו אסירים במו ידיהם. חנקו אותם למוות, המיתו אותם בשחיטה ובדקירות סכינים, במכות פטישים וגרזנים, במסורי יד, ואפילו היכו אותם למוות באמצעות אתי חפירה וטוריות. אחר כך השליכו את הגופות לנהר סאווה Sava הסמוך. 

שיא האכזריות והזוועות היה בלילה של 29 באוגוסט 1942. שומרי המחנה צוידו בכפפת עור מיוחדת שממנה בולט פיגיון פלדה חד כתער. את הכפפה המפלצתית הזו כינו סֶרְבּוֹ-סִייֵק  Serbo-Sijek, שפירושו בעברית: “חותכת סרבים”. מפקד המחנה רצה לאמן את חייליו ולהרגילם לשימוש בכלי החדש, ולכן הודיע שבאותו לילה תערך תחרות נושאת פרסים מי יהרוג יותר אסירים באמצעות הסרבוסייק. במקום הראשון בתחרות זכה שומר ששיסף צווארם של 1,360 אסירים באותו לילה. היו עוד שומרים שרצחו כאלף אסירים, ורבים רצחו “רק” כמה מאות. בסך הכל רצחו האוסטשים כ-10,000 אסירים בכלי הרצח החדש שקיבלו מהאפסנאות באותו יום.  

לקראת סוף המלחמה התקרבו הפרטיזנים לכבוש את המחנה, ואז החלו השומרים האוסטשים להעלים הוכחות, ולרצוח את אלף עובדי הכפייה שנותרו בוכיום לא נותרו בשטח המחנה זכר למבנים כמו שאנחנו רואים במחנות אושוויץ ומטהאוזן, זאת מכיון שכאשר השתלטו הפרטיזנים על המחנה, הם לקחו בשבי כ-500 חיילים ושומרים אוסטשים, וציוו עליהם להרוס עד היסוד את כל המבנים והחומה.  

בתקופת השלטון הסובייטי אחרי השואה, היו מגיעים למקום בני משפחה של הקורבנות להתייחד עם זכר קרוביהם. הם דרשו מממשלת יוגוסלביה להקים שם זיכרון כלשהו. רק בשנת 1966 החליטה ממשלת טיטו להנציח את זוועות מחנה יאסנובץ.  

בשטח המחנה הוקמה אנדרטת בטון בצורה של פרח ענק בגובה 25 מטר (כמו בנין 7 קומות) שנושא עלים השמיימה. המעצב בוגדאן בוגדנוביץ אמר: “בחרתי פרח כי פרחים הם סימן להתחדשות החיים”. על שטחים שבהם עמדו בעבר צריפים וביתני אסירים, נערמו תלוליות קטנות לסמן את מיקומם. הביאו לשם גם רכבת עם קטר וקרונות מהסוג שבו הובאו האסירים למחנה, ובו נשלחו היהודים מהמחנה הזה לאושוויץ 

יש שם גם שני אגמים קטנים, שאינם פסטורליים כמו שהם נראים. האסירים במחנה נאלצו לחצוב בידיהם טיט לצורך חומר גלם של מפעל הבלוקים, וכך נוצרו בורות גדולים שהתמלאו במי גשמים.  

במתחם נבנה גם מוזיאון. שביל ההליכה מהמוזיאון והחניה אל הפרח הוא באורך של כקילומטר, שבו הולכים על אדני עץ של פסי רכבת. ההרגשה מצמררת.  

מדי שנה, ביום שחרור המחנה ב22 באפרילמתקיים טקס זיכרון ממלכתי למרגלות אנדרטת הפרח הגדול ביאסנובץ. מתחת לאנדרטת הפרח ישנן מצבות זיכרון, אחת מהן לזכר חנה סנשבקיץ האחרון נערך שם טקס בהשתתפות יותר ממאה קציני צה”ל שהגיעו לסלובניה לצנוח עם צנחנים מצבאות אירופאיים, לציון 100 שנה להולדת הצנחנית חנה סנש. בקיץ 2018 ביקר שם נשיא מדינת ישראל, ואמר “קדיש” לזכר הקורבנות היהודים. 

מנהל אתר ההנצחה, איבו פיאקוביץ Ivo Pejakovicמספר לנו שהם מצאו עד כה 120 קברי אחים בשטחי המחנה ובקרבתו. איבו ועוזריו בודקים בארכיונים שונים את רשימות האסירים. עד כה מצאו שמות של 83,000 נרצחים, בהם 13,000 שמות יהודיים – אבל ברור להם שיש עוד יהודים בין חצי מיליון האסירים והנרצחים. המחקר נמשך גם כיום, בין השאר בשיתוף פעולה עם ‘יד ושם’ בירושלים.  

אוצרי המוזיאון ביאסנובץ חיפשו איך להתמודד עם הכמות הבלתי נתפסת של הנרצחים במחנה, לכן החליטו “להפריט” את המספרים, והם מציגים דוגמאות של יחידים. לדוגמה, מחברת שבה כתב ילד בן 6 במחנה מכתב געגועים להוריו שהיו כלואים בביתן אחר. במוזיאון מוקרנים קטעי וידיאו עם עדויות של ניצולים, שמספרים איך נהרגו שכניהם וחבריהם שמזלם לא שפר. באחת מהויטרינות מוצגים דוגמאות של כלי הרצח, כמו פטישים וגרזנים. על אחד הקירות ועל התקרה תלויים לוחות זכוכית שקופים שעליהם חרותים שמות של 69,000 מהנרצחים. 

איבו פיאקוביץ אומר לנו שרק כמאה ישראלים מבקרים ביאסנובץ בשנה, כמעט כולם בני משפחה של מי שהיו אסירים במחנה ונרצחו בו. הוא מקבל בדואר פניות רבות מישראלים שמבקשים פרטים על קרובי משפחתם שהיו במחנה.  

איך מגיעים? 

נוסעים מזגרב דרומה כמאה ק”מ על הכביש המהיר A3. עלינו להקיש בוויז קואורדינטות 45°16′54N 16°56′6″E. בערך במחצית הדרך שוכן הכפר לֶקֶנִיק Lekenik, שבו צולם הסרט “טוביה החולב”. רוב הבתים המופיעים בסרט עומדים על תילם עד היום, ולכן הוא מהווה אתר תיירות לישראלים. אני ממליץ להמשיך את הטיול הזה גם ליאסנובץ. 

הכותב הוא מדריך טיולים בחו”ל ובעל הבלוג ‘ותוליכנו לשלום’ 

נגישות