תמונה אחת שווה / יואב ערמוני

עדיין בשוק

כמעט חודשיים חלפו מפרוץ משבר הקורונה שהביא את כולנו להיסגר בבתים ולצמצם את השהייה במרחב הציבורי, שגם הוא היה סגור. והנה, לאט-לאט, כמו אותם שבלולים היוצאים בזהירות מהקונכייה, אנו משתחררים בשלבים מכבלי הסגר וחוזרים אל המקומות שכבר כמעט שכחנו כיצד הם נראים.
מיד כשאישרו לפתוח את השווקים הפתוחים מיהרתי לנצל את ההזדמנות כדי לראות איך נראה שוק מחנה-יהודה בירושלים, או בשמו המוכר יותר, מחניודה, בימים אלו של פוסט קורונה.
היום הוא יום שישי. בימי טרום הקורונה, עצם ההגעה עם הרכב לאזור ברדיוס של קילומטר מהשוק נחשב לפלא של ממש, אם לא מעשה נסים. אבל היום אנחנו בימי פוסט קורונה ואני מגיע עם הרכב קרוב מאוד לשוק ולמרבה הפלא אפילו מוצא חניה בכחול-לבן (המדרכה, לא המפלגה 😊). ממש נס גלוי. רק שיישאר ככה.
הכניסה לשוק גם היא מעט מוזרה, ומזכירה מתחם סגור ומאובטח. ממש היפוך המציאות של כל מה שהמילה שוק מגלמת. מחסומים, פקחים ובעיקר שקט ותחושה סטרילית כזו, שום דבר שמזכיר במשהו את ההמולה והצפיפות של שוק מחניודה. תחושה של משהו שחסר, משהו שהיה פעם, למעשה לא מזמן, ולך תדע אם ומתי יחזור.
אני נכנס לנתיב הכניסה ואין תור. שני פקחים משועממים, אחד מהם מכוון לי אל המצח את מד החום ומאשר לי להיכנס.
יום שישי במחניודה, בימים עברו, היה יום עמוס עד מאוד. בעלי הבסטות היו משכימים קום, מסדרים את הסחורה ומציגים לראווה את מרכולתם. הרחובות הראשיים וסמטאות השוק מלאים בקונים ולצדם סבלים המובילים סחורה, תיירים וקבצנים. אבל היום, השעה כבר שמונה וחצי וכמחצית מהחנויות עדיין סגורות או שרק מתחילות להיפתח, תנועת הקונים דלילה, תיירים אין בכלל וגם הקבצנים (חוץ משניים) כנראה מבינים שזה לא המקום שבו יצליחו לאסוף מספיק נדבות על מנת לקנות משהו לכבוד שבת קודש.
אני מגיע לחנות הקיורטוש ההונגרי של שי קופל. לפני הקורונה שי היה מכין את הקיורטוש ממש לעיני הקונים. מרדד את הבצק, חותך אותו לרצועות שאותן הוא מגלגל על גליל התבנית ומכניס לתנור. אבל אנחנו עכשיו בימי פוסט קורונה. ימים אחרים. ימים של מחיצות ומסכים. עכשיו יש מחיצת פרספקס שמפרידה בין שי לבין הקונים, שאינם. היות ואין קונים שי מרשה לי להיכנס ולצלם מקרוב.

 

 
אני ממשיך לשוטט בשוק הדי עצוב ומגיע לחנות המיצים הטבעיים של מאור. כאן הקונים (שאינם) מוזמנים להתכבד באלכו-ג’ל לחיטוי ידיים ובין הקונים למוכר מפרידה יריעת ניילון שקוף. והנה מגיעה קונה ומזמינה מיץ מרימונים, אגסים וסלרי. קומבינציה שכזו. התשלום מתחת לניילון.
גם בחנות הפירות של ששון מרדכי המצב לא יותר טוב. הפירות מסודרים על הדוכן ומחכים לקונים שאינם. איך השוק היום, אני שואל? תסתכל, הוא אומר, חצי כוח. ששון מסביר לי שהזמין מעט סחורה, כי “לך תדע מה יהיה, לא רוצה להיתקע עם סחורה שתלך לזבל”. אבל, הוא אופטימי, “עוד השוק יחזור”, הוא אומר.
מחנות הפירות של ששון אני ממשיך אל חנות הדגים של משפחת רחמים. הדגים מסודרים ומסתכלים עלינו בעיניים עגולות אבל קונים, אין. היות ואין קונים, יש זמן לדבר ומאיר, הבעלים, מספר לי שאת החנות הזו שאותה הקים הסבא מפעילה המשפחה “עוד מזמן שהאנגלים היו פה”. “כבר היו כאן זמנים קשים”, הוא אומר, “במלחמת העצמאות ובמלחמת ששת הימים ובאינתיפאדות”. אבל מאיר אופטימי. “תמיד השוק חזר, תמיד. אין מה שיעצור את השוק”. הלוואי. ואז מגיע קונה, בוחר לו נתח סלמון ומאיר מטפל בו בנחת. אין לחץ.
 
מול חנות הדגים נמצאת חנות התבלינים של משה פדידה. החנות במקום מרכזי, התבלינים מונחים על הדוכן ורק שיבוא מישהו ויקנה. משה פדידה מספר לי שהשוק מת. כבר חודשיים שהוא לא מוכר כלום, ואין עזרה מאף אחד. משה הוא גם מדריך קבוצות למרוקו, וגם התחום הזה מת לחלוטין. הנה, מגיעות שתי קונות אבל גם זה נגמר בקנייה של… מקל קינמון. באופן מפתיע גם משה אופטימי. כמה אופטימיות אפשר לשאוב ממקל קינמון אחד.
מגשי הכנאפה בדוכן הכנאפה הירושלמי של “עיר דוד” עמוסים ומזמינים, אבל המוכרים עומדים בטלים ממלאכה. הם מספרים ש”בימים שלפני הקורונה בשעה הזו כבר חצי מהמגשים היה ריקים”. ואיך היום, אני שואל? תסתכל, הם מצביעים על המגשים המלאים. “אין לאנשים מצב רוח”.
בינתיים השוק מתחיל להתמלא. זו ממש לא ההמולה והצפיפות של השוק שרבים מאיתנו מכירים, אבל כנראה שכך נראית חזרה לשגרה פוסט קורונה.
אי אפשר לעבור בשוק בלי לבקר בחנות המעדנים של האחים צדקיהו, מה גם שהגעתי עם רשימת קניות מהגברת שבבית. בחנות של האחים צדקיהו תמיד יש תור ובאופן לא מפתיע, גם היום. אני שואל את בועז איך זה שאצלם מלא קונים, כמעט עסקים כרגיל? “לך תדע, אולי אנשים חוגגים את סוף הקורונה”, הוא עונה. הלוואי.
אני מסכם לעצמי שאבוא לבקר כאן בעוד חודש שוב. מקווה שלא לראות שוב את השוק הזה בחצי כוח. זה לא מגיע לשוק ולאנשים. גם לא לנו.
 
הכותב הוא, בין היתר, צלם (חובב) ומדריך מסעות לפולין. את הטור הזה וטורים נוספים ניתן לקרוא באתר 24/6 ובבלוג באתר www.yoav-armoni.info
נגישות