טעמים בשוק, מעפילים בקולנוע ומלטשות יהלומים בלתי נשכחות. ההיסטוריה המפוארת של נתניה פוגשת את המטיילים של היום

עיר היהלומים, חבצלת השרון – את הכתבה הזאת נקדיש לאתריה של העיר נתניה, העיר שעלתה מבין החולות וכיום עיר משגשגת והשביעית בגודלה במדינה.
את סיורנו נתחיל בתחנה הראשונה: עץ שקמים עתיק יומין, שריד מהכפר הערבי "אום חאלד" – אחד הכפרים הערבים בנפת טול כרם, ממנו נרכשו קרקעות בתחילת הדרך ליסודה של העיר. "אגודת בני בנימין", אנשים ימניים רביזיוניסטים. האגודה הוקמה במטרה ליישב את השרון ועם חבריה נמנו עובד בן עמי, עודד מכנס, אלכסנדר אהרונסון, בני המושבות ועוד. האגודה רכשה כ-1,400 דונם מאדמות הכפר הערבי "אום חאלד" ותמורתם שילמו 5,600 לירות ארץ ישראליות. שייח' הכפר טען במעמד הרכישה שאינו מוכר את הקרקע אלא רק מחזיר אותה לבעליה היהודים.
בתקופת מאורעות 1929 התושבים היהודים ברחו להרצליה ושייח' הכפר, סלאח אבו חמדאן ואנשיו, שמרו על אדמות היהודים עד חזרתם. כיום מבני הכפר נמצאים בשכונת סלע ממזרח. במהלך מלחמת העצמאות הכפר ננטש והתרוקן מתושביו ועל הריסותיו שוכנו עולים ממדינות ערב.
לאורך תקופות של מאות בשנים הייתה התיישבות על אדמות הכפר – החל מהתקופה ההלניסטית, דרך הרומית, הביזנטית, הצלבנית והעות'מאנית. מסעו של נפוליון בשנת 1799 הגיע עם גדודיו דרך מישור החוף הדרומי, דרך השרון אל עכו. יהודית מונטיפיורי כתבה על המקום בשנת 1839, כאשר משה מונטיפיורי ויהודית אשתו עברו באזור זה בדרכם מיפו לחיפה.
וכך כותבת יהודית ביומנה: "הגענו עד הכיכר הטובה והנחמדה המשתרעת עד הכרמל. צאן ובקר רעו שם. מעיינות מים מתוקים הופיעו לעינינו עם אור הירח העולה מבין העננים המפיץ את קווי אורו בכל הסביבה. כל זה נראה לנו כמחזה יקר, המצפה לפייטן ולצייר, אשר יתבוננו אליו בעין פקוחה. שם פרשנו אוהלנו ללינת לילה" (וילנאי, 1964, נתניה בירת השרון).
משה שקד, כורה בארות מפתח תקווה, הכריז ב-18 בדצמבר 1928 כי מצא מים באזור, ובעקבות מציאת המים וכריית הבאר המתיישבים החדשים שהגיעו ממסחה (כפר תבור) בפברואר 1929 התכוננו לחריש ראשון ולהכנת האדמה לנטיעת הדרים. בראשיתה של נתניה מייסדי העיר הקימו את "חברת הנוטע", שעסקה בפרדסנות, אז ענף חקלאי מצליח ביותר.
עושים שוק
משרידי "אום חאלד" ועץ השקמים העתיק בן מאות השנים נמשיך רגלית מערבה, נחצה את רחוב רזיאל לכיוון השוק העירוני של נתניה. "הצטנע לו שוק נתניה ואינו מתהדר בבתי קפה מפונפנים ובמסעדות שף, מדובר באחד השווקים האותנטיים ביותר, שמסורת קולינרית רבת שנים מייחדת אותו משאר שווקי הארץ. כאן ההצגה טובה ביותר! הריחות, הצבעים, האווירה הם התפאורה, המוכרים הם השחקנים והקהל מריע ומשיב להם אהבה" (חגית הוברמן).
השוק בנתניה הוא אחד השווקים התוססים והצבעונים לקניות ואוכל, בהם ממיטב תוצרת הארץ. יש משהו קסום בראשוניות שלו, משולבים בו ריחות וטעמים מיוחדים הפזורים על דוכנים רבים. השוק של נתניה הוא הלב הפועם של העיר. לשוטט בסמטאות הצרות, בין החנויות והדוכנים – ממש חוויה.
השוק בעיני תושבי נתניה הוותיקים מהווה מוסד ומקום מפגש של בני עדות שונות. בסוף שנות ה-50 הוקם על ידי בני לוב וטוניס, ובנוסף לבסטות של הירקות, הופכות אותו המעדניות שעוברות מאב לבן ולמשפחה מזה 50 שנה למרכז קולינרי לתושבי העיר ולמבקרים בה.
ניתן לחוות ברחוב שוהם חוויית טעימות ב-"בוריק", המעדן של יוצאי טוניס בתוך פיתה, אצל עוזי חומוס הפול הטעים ביותר, "סנדוויץ סוסו הטוניסאי" המיוחד מטריף בריחו ולא נוותר על "מעדניית בוקובזה" עם מגוון טעימות ומאכלים טריפוליטאיים: טבחה, ביל סליק, עסבנה וצ'ומה, כמונייה, מפרום, קוסקוס. כאן תמצאו אוכל טוניסאי, טריפוליטאי ואתיופי לצד מעדניות רוסיות.
ניתן להוסיף לסיור גם את סמטת הצורפים ואת שוק הפרחים ברחוב שער העמק, ובין לבין להאזין לשפה הצרפתית המתגלגלת של העולים מצרפת שעשו עליה בהמוניהם היישר לנתניה.
היהלום שבכתר
בדרכנו לשוק נצפה במבנים בני 2-3 קומות מסורגים וגליים, ששימשו כמלטשות יהלומים בעיר, חלקם נטושים וחלקם ממלאים תפקיד אחר. עובד בן-עמי שהיה ראש העירייה של נתניה, מייסדה ונשיא התאחדות תעשיית היהלומים הישראלית, הביא את ענף היהלומים לעיר נתניה שהוכתרה שנים רבות כעיר היהלומים. שליטתם של הבריטים יצרה קושי להשיג יהלומים תעשייתיים, כיוון שבלגיה והולנד היו בכיבוש נאצי. לאור זאת, שכנע עובד בן עמי בנובמבר 1939 את יצחק פוקס, צבי רוזנברג ואנשאל דסקל מפתח תקווה להעביר את המלטשות שלהם לנתניה בתמורה לקבלת הנחות כספיות ושטח לבניית מפעל.
אלפי עובדים עבדו במלטשות היהלומים. המפעל הראשון ליהלומים הוקם בשנת 1939 בשם "אופיר"; בהמשך נפתחו מלטשות יהלומים בשמות "לוסטיג" ו"תרשיש". תוך שנים אחדות התפתחה התעשייה הנוצצת והציעה אלפי מקומות עבודה בענף.
בשנת 1945 נמנו בנתניה 14 מפעלי ייצור יהלומים, מתוך 33 מפעלים שהיו בארץ. ענף זה סייע להתפתחותה הכלכלית של נתניה. כיום, עברה רוב העבודה להודו, ליפן ולאפריקה.
מכאן נצעד ברגל מספר דקות לאורכו של רחוב הרצל ונגיע לכיכר העצמאות, שהוקמה בשנת 1939 ונקראה בעבר "כיכר ארתור ווקופ", שבתקופתו כנציב העליון הבריטי הגיעו לארץ כ-250 אלף יהודים. עם הקמת מדינת ישראל שונה שמה "לכיכר העצמאות". בשנת 2011 הוצבה מזרקה משוכללת במקום המזרקה המיתולוגית "חבצלת החוף", שהועברה אל טיילת הראשונים. בנוסף, נצפה באובליסק ופירמידה הרומז על הבונים החופשיים. נצפה בפסלו של משה ציפל, פסל מנוחת הלוחם לכבוד מלחמת העולם השנייה. נשקיף במדרגות היורדות לכיוון החוף המזוהה במפעל ההעפלה לארץ ישראל. הספינות הגיעו לחופי נתניה תחת אפם של הבריטים, שצפו בסרטים בקולנוע אסתר הסמוך כחלק מחיי הלילה שלהם. עם עלייתם לחוף הוסתרו חלק מהמעפילים במקלטי אולם אסתר עד להעברתם למקום מבטחים. בסמוך לקולנוע אסתר נמצא גם "גן המלך", בו מקיימים אירועים ומספרי ספורים.
נחזור צפונה למוזיאון הראשונים, במרחק קצר מקולנוע אסתר המשמש כמוזיאון היסטורי של העיר נתניה, בו מוצגות תצוגות מראשיתה של העיר ועד ימינו. המוזיאון ממוקם "בבית אורה" – מפעל שבעבר שימש לנערות כבדות ראיה בנות 16-18. הבנות גרו בבית החלוצות הסמוך, ועבדו באריגת מפות ומפיות בגדים. המפעל נסגר בשנות ה-60. במוזיאון ניתן לראות את שלבי התפתחותה של נתניה לאורך השנים בתחום הפרדסנות, המלונאות, ההעפלה, היהלומים והעיר בה פעלו המחתרות.
חורשת הסרג'נטים
ניסע לחלק המזרחי של העיר נתניה ונבחין בהתפתחותה המהירה עם מבני ציבור, בניית שכונות חדשות, מכללה שבה לומדים אלפי תלמידים. נשימה פעמינו ל"חורשת הסרג'נטים" שברחוב דרך הפארק. בחורשה נטועים עצי אקליפטוס רבים, שורות-שורות ושבילים סדורים, ובהם צומחים פרחים עונתיים. השמורה היא שריד למחנות הצבא הבריטי שהיו בסביבה. הבריטים הפעילו עונשים כמשטר צבאי לאלה שנתפסו על מעשיהם כנגדם, כגון עונש מוות או מאסר עולם עם עבודת פרך. מלקות ועוד.
בין השנים 1936-1939 מועלים לגרדום שלמה בן יוסף ומרדכי שוורץ בגין מעשיהם. מכאן מכריז בגין על סוף עידן שיתוף הפעולה עם הבריטים ומתחילה תקופת המרי כנגד הבריטים. מיכאל אשבל ויוסף שמחון נתפסים בגין פריצה למחנה סרפנד (צריפין) ומחליטים להוציאם להורג. כתגובה האצ"ל חוטף חמישה קצינים בריטים במועדון הקצינים בתל אביב ומזהיר: "אל תתלו את חיילנו השבויים כי גרדום בגרדום נשיב" – והם ממירים את עונשם למאסר עולם.
במהלך 1947 נוספו לתא המוות בעכו יחיאל דרזנר, מרדכי אלקושי ואליעזר קשני והם הוצאו להורג. בנוסף, במהלך הפריצה מכלא עכו ב-4 במאי 1947 נתפסו ונידונו למוות שלושה: מאיר נקר, אבשלום חביב ויעקב וייס. מנגד האצ"ל חוטף שני סרג'נטים מהשרות החשאי בשמות קליפורד מרטין ומרווין פייס ומחביאם במלטשה בנתניה. כל הניסיונות להניא את הבריטים מלהעלות את השלושה לגרדום עלו בתוהו. הסרג'נטים מוצאים להורג כנגד פעולתם של הבריטים, הגופות מועברות מחוץ לנתניה ונתלות בחורשה בין נתניה לנורדיה. תחת גופותיהם מניחים מוקש, על חזם נכתב כי נידונו על ידי בית הדין של המחתרת.
בהכנת הכתבה סייעו בילי אליעז ואוריתי שפירא
יואב יאיר, מורה דרך מוסמך – 053-2503512
yoavyair@walla.com

נגישות