הדליקו את הנר

רפאל ביטון מפליא לכתוב את סיפורה של סבתו אל מול מבחן אחד

הסיפור הבא אמיתי, ואירע לאמם של דר' שבתאי לובל, משנה לנשיא אוניברסיטת בר-אילן עד לא מכבר ולאחותו מרים, צ'רנה לובל (לבית בסן) ז"ל.
צ'רנה ניצלה בעור שיניה, עלתה ארצה והקימה בית עם דב לובל. בשבוע שעבר נערך ערב מרגש לציון 50 שנה לפטירתה של צ'רנה שנפטרה בדמי ימיה, בגיל 44 בלבד. גם בתה, רחל, נפטרה בגיל צעיר. הנכד רפי ביטון מביא בסגנונו המיוחד, שמזכיר את הסופר ש"י עגנון, אפיזודה שעברה הסבתא צ'רנה.

ימי החושך, כשעלטה גדולה באה לעולם, בימים שבהם אמרו עובדי גילולים להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים, מנער ועד זקן, טף ונשים, כולם עד אחד, אירע מעשה אחד לנערה אחת.
שם הנערה צ'רנה והנערה יפת תואר ויפת מראה. כיוון שראו אביה ואמה שכלתה אליהם הרעה ונגזר דינם, מיהרו לשלוח אותה לכפר אחד של גויים, אל משפחה אחת ממכריהם, לאמור אולי תינצל זאת והייתה לנו לפליטה.
הגיעה צ'רנה אל המשפחה, אך אל תוך הבית אינה מורשית להיכנס, שלא תכניס בסכנה את יושביו. מקום מגוריה הוא בחצר. ניזונה משדה תפוחי האדמה הסמוך ומקליפות באשפתות. מצאה לה בדיר שבחצר בור קטן, שקעה ברפש, בין גללי הבהמות, שם תחיה, מתגעגעת להוריה בבדידות, בקור ובמועקה.
והאהבה? אין יותר מקום בליבה לאהבה.
פינתה האהבה את מקומה בלב, בא הייאוש. שהייאוש דרכו להיכנס בכל מקום בו אין אהבה. נכנס בה הייאוש, מת ליבה בקרבה.
וכי יכלה לנהוג אחרת?
ראו שם, הקמים עלינו, בחצר, נערה אחת מתגוללת בין הבהמות. תפסו אותה בידיהם ופצו עליה את פיהם: זה היום שקיווינו, מצאנו, ראינו. מיד קראו למפקדם, להתגולל עליה ולהתנפל עליה. נתן בה אותו רשע עיניו וקבע: יהודייה!
והיא אומרת לא, כי אינני. פולנייה אני ואף לשונה דוברת פולנית שוטפת לראיה.
היכן הורייך נערה? אין לי הורים, היא עונה כמי שמדווחת עובדה יבשה.
ראה הצורר כי מסרבת היא להיכנע לו, מה עשה? סימן לחייליו כי יביאו לו דבר מה. הם מגישים לו והנה היא רואה כי בידו האחת גפרור ובידו השנייה נר. מה יעשה לה? האם ישרוף אותה בלהבה?
אלא שרשע זה, שסמל המוות על כובעו, חכם היה להרע.
נקל בעיניו להורגה כך סתם, מבקש הוא לשבור את שאר רוחה.
מה עשה? העמיד את הנר וציווה על חייליו: הדליקו את הנר! וטרם שהבינה את מעשיו, האיר הנר אל מול פניה, משל היה זה נר של שבת. צמרמורת קלה עברה בה.
מצווה, אותו רשע את צ'רנה להסתכל לתוך השלהבת והוא מסתכל בה בעיניו החודרות לראות האם תבכה ותתייפח? האם תגיד לו את עמה? התסגיר יהדותה?
אך היא מסתכלת לתוך הלהבה וזיכרונותיה עולים. שבת, שיר ערש וזיכרון אחד חזק מכולם צץ לו ממעמקים דווקא עכשיו. היא ילדה קטנה, עומדת ליד אמה בהדלקת נרות. אמא מדליקה נרות שבת וצ'רנה מסתכלת על פניה.
לרגע אחד מאירות פניה של אמא באור מיוחד ומיד היא מליטה פניה בידיה ומסתירה את עיניה. צ'רנה הקטנה נבהלת, מדוע זה מסתירה אמא את פניה ממנה. מבקשת צ'רנה: "אמא, אל תסתירי פניך ממני".
אך אמא מתפללת בלחש את התפילה שאחרי ההדלקה ואין היא עונה לה מיד וצ'רנה מפוחדת מהמראה, מושכת בשמלתה של אמא ובוכה. ואמא מלטפת את ראשה בידה וכמו כדי להרגיעה מגבירה את קולה מעט ומסיימת את התפילה "והאר נרנו שלא יכבה לעולם ועד, והאר פניך וניוושע, אמן" ומיד היא מתכופפת להרים את בתה בזרועותיה.
והנה עתה, הנר שלה דולק מול עיניה והיא כבר חשבה שהצליחה לכבות אותו ואם תבכה סופה נגזר עליה. מקשיחה צ'רנה את פניה ומבטה כמו אטום למראה שסביבה. זה המבט שהרגילה עצמה בתקופה האחרונה להביט בו אל החיים והאויב עומד על ימינה לשטנה ולהכשילה, הוא אינו מרפה, הצר והצורר משהרגיש כי נפער סדק בלבה של הנערה, תפקידו להרחיב אותו עד כדי שבר. לעולם לא יפסיק במאבקו כשמולו יריב חלש.
לו רק הייתה אמה לצדה הייתה יכולה להוכיח לו שאינה יהודייה. הייתה מסוגלת למצוא בעצמה כוחות עילאיים, כדרך שמוצא ילד בשעה שהוא מבקש להרשים את הוריו בכוחו הרב. אך כשהיא לבדה, מאין תשאב את אותם כוחות לעמוד מולו? וכשהיא על סף תהום היא מבקשת: ה' חזקני נא אך הפעם הזאת אל תהיה סגור ממני.
רק עוד תפילה קטנה היא לוחשת בליבה, ה' שמור על האחרים לפחות ויהיו רחמיך מתגוללים על עם קודשך.
וצ'רנה, נשארת מול הצורר, נטועה במקומה. נפעמת ממה שחוותה. את כל מה שניסתה להחביא במעמקי לבה הוציא אותו רשע החוצה, את מאורה החבוי בקרבה גילה לה. כמה ניסתה לעטוף עצמה בעובי ההרגשה, עד שנדמה היה לה כי היא מצליחה למעט את אור חייה, הגיע זה וחשף את סודה הכמוס.
והיא אינה יכולה עוד להתאפק ולא היה איש עמה בהתוודעה אל עצמה. ותיתן קולה בבכי. מליטה פניה בידיה ומתמוגגת בבכי ודמעותיה נוזלות בחיל על לחייה.
מרשה היא כעת לעצמה להיזכר בכל אותם הימים הטובים, באמה ובאביה האוהבים והנעימים, בכל אותם מעשים טובים שעשו לה בילדותה, בדאגתם הכנה לשלומה, במבטם המלטף, בתחושת האהבה העוטפת הכול. אהבה וחסד ומדי זוכרה בכו תבכה עוד.
מוזר הדבר, חושבת היא לעצמה, כיצד זה דווקא זיכרונות של אהבה גורמים לה לבכות ואילו זיכרונות רעים אינם גורמים לה בכי? וכי לא צריך זה להיות ההיפך?
לבה מתחמם בקרבה והוא נפתח ומתרחב, זה הלב שחשבה אותו למת ולרגע קצר היא מרגישה שוב חיה. מפסיקה צ'רנה לבכות וכשדמעותיה החמות עדיין על לחייה, יודעת היא שיש עוד תקווה לאחריתה.

רפאל ביטון – נכד

אולי יעניין אתכם:

שא נא עיניך

שא נא עיניך מאת: שבתאי שירן, מורשת הגליל גבעת ארטיס שבבית אל ממוקמת במקום שהוגדר בתנ"ך "שער השמיים" – אך היא בהחלט מציעה תצפית נפלאה

קרא עוד »

מדבר, לא מה שחשבתם

מדבר, לא מה שחשבתם מאת: שבתאי שירן, מורשת הגליל מחולות צבעוניים לגבי מים רוחשים בגבי ימין ועין ירקעם קְצָת דָּרוֹמָה לִבְאֵר-שֶׁבַערוּחַ בַּמִּדְבָּר נוֹשֶׁבֶת,שְׁבִיל לָעֲרָבָה יָרַד.

קרא עוד »
נגישות