מעט מן האור

סיפוריו המופלאים של בית חינוך עיוורים בספר חדש ומלא בטוב

בימים אלה יצא לאור ספרו של העיתונאי והסופר מנחם מיכלסון, "רואים את הקולות", המתאר מאה שנים בחיי מוסד מיוחד במינו בנוף הירושלמי, בית חינוך עיוורים.
אלפי בוגרים עיוורים וכבדי ראייה שהתחנכו שם, תופסים היום עמדות בכל תחומי המשק ומלמדים על הפרודוקטיביות שהבית הזה נתן לילדים שאור עיניהם כבה.
הספר שיצא ביוזמתו של המנכ"ל המיתולוגי, חיים רשלבך, 44 שנים ליד הגה המוסד והמנהל הנכנס שבתאי (שאבי) דויטש, רצוף באנקדוטות הפסיפס האנושי המרגש שהתהווה בין כתליו, הן בקרב החניכים והן בקרב ההנהלה וסגל העובדים המסור.
כך למשל מספר מיכלסון על ביקורו ההיסטורי של הזמר המפורסם חוזליטו מספרד ב-1960 בארץ. כשנודע לו שהוא מופיע בבנייני האומה בירושלים שזה עתה נחנכו, שאל מה עוד יש בסביבה, סיפרו לו על בית חינוך עיוורים והוא אמר מיד – אני מופיע גם שם ובהתנדבות.
ישראל איגרא, בנו של המנכ"ל, ביקש חתימה מן הזמר ובמקום זאת נתן לו חוזליטו תמונה משלו ועליה חתם. איגרא, לימים בכיר בבנק ישראל, אמר: "היו לי חתימות של בן גוריון, אשכול ובן צבי, אבל מה זה לעומת תמונה וחתימה של חוזליטו?"
סיפור אחר קשור ליוסי בנאי, השחקן המפורסם, שבילדותו, בבית ברחוב האגס 1, לא היה כסף כדי לתת להליכה לקולנוע, אבל הוא מצא דרך להיכנס פנימה. מסתבר שילדי בית חינוך עיוורים היו משתתפים באופן קבוע בהצגות יומיות של הסרטים. תשאלו, מה לעיוורים ולקולנוע? מסתבר שזו הייתה דרך כדי לחנך אותם ללימוד השפה האנגלית. היו מספרים להם קודם את תוכן הסרט והדברים שנשמעו מן האקרן השלימו את ההבנה וגם לימדו אותם אנגלית.
הם היו נכנסים כשאחד אוחז בכתף חברו. גם יוסי בנאי היה נכנס עצום עיניים ואוחז בכתף האחרון. היו יושבים בשורה הראשונה, יוסי היה קם ומנופף למקרין שניתן להתחיל בהקרנה. כך הוא ראה עשרות סרטים שעיצבו גם את עולמו האומנותי.
גם הסופר מאיר שלו, שגר בשכנות למוסד בקרית משה, צבר חוויות רבות במשחקיו עם ילדי בית הספר.
חלק מתיאורי הגינה המיוחדת שלו, שיצא בספרו האחרון, לקוחים מתוך גינת בית חינוך עיוורים שנתרמה על ידי ידידות המוסד בארה"ב והפכה לאחת משכיות החמדה של ירושלים. שלו מתאר כיצד העיוורים היו מטפסים על עצים ומשיגים את כל הרואים במהירות ובמיומנות הטיפוס אל הצמרת.
חיים רשלבך מתאר בספר כיצד הסיע תלמיד עיוור במכוניתו ומשום מה החמיץ את שער הכניסה והמשיך הלאה. התלמיד העיר לו: "המנהל, עברת את הפתח". כלומר, אותו ילד הרגיש שהוא עבר ליד ביתו. בית שנתן לו כל כך הרבה חום, אהבה והכנה לחיים.
אחת מן הבוגרות, סוריה תירוש, מתאר מיכלסון, הועסקה בלשכת הנשיא כטלפנית. אז עבדו במרכזיה ידנית עמוסת חוטים וכבלים. כשהגיעה המרכזייה הדיגיטלית, הודיעו לה בצער שהיא לא תוכל להמשיך לעבוד, שכן הכל משתנה בטכנולוגיה החדשנית שהיא אינה שולטת בה. באותם ימים כיהן כנשיא עזר ויצמן. כשאשתו ראומה ראתה על פניה של סוריה שהיא דאוגה ומכורכמת, שאלה אותה לסיבת הדבר, סיפרה סוריה שהיא עומדת להיות מפוטרת מן העבודה. ראומה גילתה את הדבר לבעלה הנשיא וזה נתקף בזעם: "דיגיטלית שמיגיטלית, סוריה נשארת בעבודה ולא יעזור לאף אחד".
כך היה, היא השלימה עוד 15 שנים בבית הנשיא ובמרכזיה הדיגיטלית…
דינה כהן, סיפרה על סבא שלה הרב ניסנבוים, שהיה התלמיד הראשון של בית חינוך עיוורים. כאשר הגיעה הרכבת הראשונה לירושלים, רצו כל בני העיר לראות את הפלא החדש, כרכרה בלי סוסים, חצצי אבן עפו מן המסילה ופגעו בעיניו של הילד ועיוורו אותו. היה ברור שהילד זקוק למסגרת מיוחדת וכך נוצר צורך להקים מוסד מיוחד, שכאמור 100 שנים מחנך ילדים ומביא אותם לחיים חדשים.
אגב, דינה סיפרה שכאשר ישבה פעם ליד סבה, הסגי-נהור, ארעה פתאום הפסקת חשמל בבית. דינה פנתה לסבא ואמרה מה עושים, חצי שעה לא יהיה אור. הסב השיב, אצלי יש כבר הפסקת חשמל 75 שנים, ברוך השם אני מסתדר. מהי חצי שעה לעומת תקופה כזאת?

ספר חשוב ומונומנטלי שהוא גם תיאור של מוסד שניצב בכניסה לירושלים, מהווה את המזוזה שלה והוא סיפור של חמלה, יופי אנושי ואהבת האדם שהשכיל מנחם מיכלסון לפרוש בעט הזהב שלו.

אולי יעניין אתכם:

הוורוד הוורוד הזה

מתי בפעם האחרונה תהיתם לגבי כשרות הפלמינגו? מאת: הרב אורן דובדבני יוצאים לספארי? נדבר על כשרות הפלמינגו! למה זה חשוב? כי זה מעניין וגם כי…לפעמים

קרא עוד »

מליחה כהלכה

מליחה כהלכה מאת: הרב אורן דובדבני כמה שלבים שונים מבטיחים שתהליך ההכשרה משיג את התוצאה הרצויה המדור דן בעבר לא מעט בשאלות השחיטה, והפעם נייחד

קרא עוד »

שוקדים על הכשרות

שוקדים על הכשרות מאת: הרב אורן דובדבני מהמרציפן ועד הרוזטה – סוגיות הלכתיות סביב תוצריו של העץ הממהר לפרוח לפני כולם השקדייה עודנה פורחת והגיע

קרא עוד »
נגישות