אפתחה פי בטחינה

מאבני הריחיים ועד לניגוב בסעודת השבת: על טחינה וכשרות

היא אחד המאכלים הכי ישראלים שיש ולאחרונה היא זוכה לעדנה: הטחינה. היא בעלת סגולות בריאותיות, דלה בפחמימות ועתירה בחלבונים ומעל לכל בעלת טעם מעודן מאוד. בתוך צלחת הטחינה הזו מסתתרות כמה שאלות מפתח הלכתיות.
נתחיל דווקא מחומרי הגלם: טחינה היא מחית של זרעי השומשום, שהוא אחד הגידולים הראשונים שגידל האדם. כבר לפני 5,000 שנה גידלו שומשום באתיופיה, שמשמשת עד היום אחת מיצאניות השומשום החשובות.
לאחר הקטיף והייבוש מועברים גרגירי השומשום לטחינה הנעשית על ידי אבני ריחיים. טחינה זו מפיקה את ה’הטחינה הגולמית’ המיועדת לייצור הטחינה בתוספת מים (כדי שהטחינה שלכם תישאר בהירה, הקפידו להשתמש במים קרים מאוד!), לימון ותבלינים. אחד המרכזים הגדולים ליצור טחינה בעולם נמצא בשכם ושם גם ניתן לרכוש אבני ריחיים בגדלים שונים לטובת טחינת השומשום. לעתים נטחן השומשום בעודו עם הקליפה וזוהי ה’טחינה המלאה’, הנחשבת עשירה בסיבים ובריאה יותר.
השאלה ההלכתית הראשונה: תולעים. אמנם השומשום אינו נחשב נגוע במיוחד, אבל אחסון לא ראוי לפני הטחינה עלול להרבות חרקים במטען. עם זאת, השומשום אינו נבדק בדרך כלל. השו”ע (פד, יד) פוסק שחיטים מתועלות מותר לטחנן כל עוד הרוב אינו מתולע (ש”ך, ט”ז, פרי חדש) ואכן נראה שזהו המצב גם לגבי השומשום.
השאלה הבאה נוגעת לבישול נכרי: כיוון שהטחינה נעשית בין היתר על ידי חום ולעתים קודמת קלייה של השומשום לטחינה. כידוע, דבר הנאכל כמות שהוא חי (למשל מים או ירקות) אינו נאסר בבישול נכרי. מה לגבי השומשום? מצד אחד, ניתן בהחלט לאכול שומשום חי. אולם מצד שני זאת בוודאי אינה דרך האכילה הנפוצה והמקובלת. המאירי (ע”ז לח) כתב: “אין קורין נאכל כמות שהוא חי אלא אם כן היא אכילה הרגילה לבני אדם… דברים שאין רגילות לאכלם כשהם חיים… כבר בארנו שיש בהם משום בישולי גויים”, והראב”ן אסר ביצה שבושלה על ידי גוי למרות שניתן לאכלה חיה (כיום ניתן להתיר כיוון שאינו עולה על שולחן מלכים).
שיטת הריטב”א (שם) שונה: לדעתו, כל עוד עקרונית ניתן לאכול את המאכל כמות שהוא חי, הרי שבהגדרה אינו נאסר מדין בישול נכרי. בדרך זו הלכו רבים מן הראשונים כמו הראב”ד, רבנו חננאל, רבנו יהונתן מלוניל ור’ יונה אשכנזי (ספר איסור והיתר). הכרעת הרמ”א (קיג, יב) להחמיר אולם רבים הקלו (שו”ת נחלת שבעה סי’ עב; מהרש”ם ב, רסב; הגר”ע יוסף בהליכות עולם עמ’ קטז).
הרב אלישיב זצ”ל (קובץ בית הלל כו, קא) העלה טענה חשובה: מלבד שיש לפסוק כדעות המקלות, מטרת קליית השומשום היא להוציא ממנו לחלוחית ולא לתת בו טעם וכל בישול שנעשה שלא למטרת בישול אלא למטרה אחרת (למשל פיסטור של חלב) אין בו איסור.
נעבור עתה לשאלה שכיחה בכל בית, ונשאלתי עליה פעמים רבות: האם מותר להכין טחינה בשבת (ע”י הוספת מים לטחינה הגולמית)? על פניו, נראה היה לאסור מצד מלאכת לישה וכך אכן פסק להלכה בעל שמירת שבת כהלכתה (ח, כו). אולם, אחר המחילה מ’המרא דאתרא של הלכות שבת’, דעתי שונה. הלישה היא כאשר אדם מכניס נוזל לגרגירים או קמח ועל ידי החיבור בין הנוזל למוצק מתגבשת עיסה (לכן אסור להכין תערובת פירה בשבת). בהכנת טחינה המצב הפוך! הטחינה הגולמית מאוד סמיכה, ועל ידי הוספת המים אנחנו מדללים אותה. גם אם באמצע התהליך הטחינה הגולמית מתקשה, הרי שעדיין התהליך הכללי הוא דילול ולא גיבוש וכך פסק למעשה גם הרב דב ליאור (שו”ת דבר חברון).

הכותב הוא מומחה לחומרי גלם וכשרות תעשייתית וראש מערך הכשרות של רבני צהר

אולי יעניין אתכם:

הם היו חמישה

הם היו חמישה מאת: יואב יאיר עולים בהרי ירושלים, מהזרימה החורפית בנחל מוצא ועד גיבורי קיבוץ מעלה החמישה וקיבוץ קריית ענבים לפני שאתמקד בכתבה על

קרא עוד »

ירושלים של גגות וחצרות

ירושלים של גגות וחצרות מאת: יואב ערמוני תמונות מסיור של חורף בעיר העתיקה בירושלים רחוב מוריסטאן חצר ההוספיס הלותראני מתחם מגדל דוד חצר המרכז הלותראני

קרא עוד »

מתגלגלים מימי דוד המלך

מתגלגלים מימי דוד המלך מאת: שבתאי שירן, מורשת הגליל כשהסגווי מוליך אותנו מטיילת ארמון הנציב ומראה העיר העתיקה ועד נופי מדבר בצל הגשם “חיה” מוזרה

קרא עוד »
נגישות