קול פעמונים קורא

געגועים וזכרונות לצלילי עין כרם הירושלמית: יואב יאיר פוסע בשבילי ילדותו

את סיורנו הפעם אייחד לשכונת עין כרם, כפר ציורי השוכן במערבה של ירושלים. ייחודו של הכפר בשילוב נדיר של נוף טבעי, כנסיות, צריחי מגדלים ובתים עתיקים שטרם נס ליחם. ראשיתו בסוף תקופת הברונזה המאוחרת: מאז ועד עולם היה קשור לירושלים, אשר שימש עורף חקלאי לעיר יבוס.
הדרך לשכונה בואכה מהקסטל מתפתלת ויפה היא, צופה “מהסטף” לעבר המרכז הרפואי הדסה על שלל בנייניו, הישובים אורה ועמינדב, המושבים אבן ספיר ובית זית ובמרכז עין כרם – שקטה, נחבאת אל הכלים בתווך עם גגות רעפים אדומים והכנסיות הפזורות הבולטות בשטח.
השכונה מתאפיינת ברבגוניותה, המשלבת בתים חד-קומתיים ססגוניים הטבולים בירוק, עצי הברוש והאקליפטוסים הטמירים אל על, הכנסיות הרבות העוטפות את השכונה מכל עבר שצלצול פעמוניהם נשמע בקצב לכל עבר. בעשרות השנים האחרונות השכונה השילה מעליה במעט את פניה הנוסטלגיות ולבשה צורה וצבע צבעוניים על אלה שהיו לה.
סיפורי האישי בשכונת עין כרם מתחיל בשנת 1965, עת התחלתי ללמוד בתיכון בירושלים והפנימייה שכנה בעין כרם. מדי יום טיילנו בין הבתים החד-קומתיים בשכונה, בסמטאותיה השלוות, המפגשים עם התושבים החמים ומאירי הפנים מכל העדות. את סיפורי השכונה מפי המייסדים והוותיקים, אודות האוהבים אלגרה היהודייה וג’ברא הנוצרי, המטמונים המוחבאים בינות לקירות הבתים, את המכולת המיתולוגית במרכז השכונה ומעין מרים שמימיו שופעים בזרימה חזקה בכל ימות השנה. השביל המתפתל אל על המוליך לעבר המרכז הרפואי הדסה שהיה מכוסה בלבן צחור כשמלת כלה עוטה בשלג בחודשי החורף. בית הכנסת ואולם האירועים בו התכנסנו לעתים קרובות לרגל חגים ומסיבות ובו התבשרנו על שחרורה של ירושלים לקול השיר שריגש את כולם, “ירושלים של זהב” וכיום הפך לאשכול גני ילדים – ממש נוסטלגיה אמיתית.
שכונת עין כרם כפי שהצטיירה בעיני אז לא הייתה סתם שכונה, אלא שכונה מיוחדת בו שולבה אוכלוסיה מגלויות שונות: מרומניה, בולגריה, טורקיה, יוון, מרוקו ואלג’יר לצד פליטי שואה, אוכלוסייה מגוונת שיצרה חמימות ונועם. ולמרות שהתנאים בהם גרנו בטווח של עשרות שנים לא היו אידיאליים במיוחד, הייתה הרגשה טובה של אהבה ו”יחד” למקום, ומכאן שואב אני את זכרונותיי וגעגועי למקום, לבתים שנותרו על עומדם, לנוף המרהיב הנשקף מהגבעות הסובבות את השכונה, את כרמי הזיתים וחורשת האלונים, הברושים התמירים בחצרות הכנסיות, הצבעים המרהיבים של הכנסיות והצריחים העומדים דום לכל צלצולי הפעמונים הקצביים.
פעמים היינו יורדים צפונה במורד לעבר הבוסתנים שעטפו מכל עבר את השכונה, וקטפנו להנאתנו את פירות העונה. את התאנים המבכירות, את החרובים העסיסיים, השסק, השקדים ופירות הצבר הצבעוניים והדוקרניים.
ממרכז השכונה ירדתי פעמים רבות דרומה ברחוב המעיין, לאורך המסעדות שהתפתחו במקום בואכה “מעין מרים” המשודרג שנמצא בפאתי השכונה והמקודש לנוצרים, מעליו מסגד שומם הקרוי על שמו של החליף עומר אבן אל ח’טאב. מהמסגד צפינו לעבר צלעו הצפונית של הר אורה
והבחנו ב-“המוסקוביה”, המנזר הרוסי ששודרג בשנים האחרונות ובולט בשטח עם בצליו המוזהבים היפים והמרהיבים. חזרתי לאחור וצפיתי בשטחי הבוסתנים ממערב עם השקדיות הפורחות בשיא יופיין בתקופה זאת. פה החל ייסודה של החווה החקלאית על ידי רחל ינאית בן צבי ולימים הקימה את בית הספר החקלאי עין כרם מצפון. הסופר חיים ברנר כתב בסוף טיול משותף בכפר עם הזוג בן צבי: “נעמדנו במעלה הבקעה, מוקסמים מהנוף המופלא שנתגלה לעינינו, הרים מזה ומזה, ובעיני רוחי ראינו כפר עברי קדום”.
לאחר 200 מטרים פניתי מערבה וצעדתי לאורך הבתים החד קומתיים המרהיבים עם פרחים המעטרים את הכניסה לבתים.העפתי מבט לעבר המבנים מצפון ואת השינויים הרבים שחלו במקום בעשרות השנים האחרונות לבלי הכר. והנה מגרש הספורט בו שיחקנו יחפים במשחקי כדור, מגרש הכדורסל ששריד בדמות עמוד כדורסל נוטה על צדו קיים עד היום. במעלה לא נפספס את המראה המרהיב לעבר מתחם בית החולים הדסה, על השבילים הצרים המובילים אליו ואת הישובים מעל.
נכנסתי למנזר “האחיות ציון” הנמצא בראש הגבעה ושנוסד על ידי יהודי מומר בשם אלפונס רטיסבון, צעידה בשבילי המנזר הוליך אותי מערבה לתצפית יפה עוצרת נשימה לעבר בוסתני “הסטף” , הטרסות שעוטפות את הגבעות מסביב, קבוץ צובה, אורה ועמינדב בדרום.
יצאתי מזרחה לאורך שביל צר בואכה אל גרעין השכונה. לא נפספס את “המקלט” מתחת לאחד הבתים, בו הסתתרנו כילדים מפוחדים וחרדים במלחמת ששת הימים לקול רעש הפגזים שנורו מצפון לעבר הכפרים מסביב. חציתי את הרחוב הראשי וממול הזדקר שלט בית כנסת: “עץ החיים”, בית כנסת קטן וצנוע, לכניסה עליתי בגרם מדרגות בצבע כחול בוהק, נכנסתי פנימה וצפיתי במבנה ישן הבנוי בסגנון מזרחי בעל תקרה גבוהה בלבן והמשלבת קמרונות, נורות הלוגן משתלשלות מהתקרה, לוח זיכרון מנצנץ הנושא את שמות דור המייסדים, הריהוט ישן נושן ושטיחים בגוונים שונים מכסים את הספסלים ובמעט את רצפת האבן האותנטית. מיעוט מתפללים דבקים מחזיק את בית הכנסת.תפילת ערבית לא ארכה זמן רב אבל האווירה שחשתי במקום הייתה אווירה של קדושה וצניעות של קהילה קטנה מאמינה השומרת על מסורתה ומנהגיה.
הערב ירד על הכפר הציורי עין כרם, פעמוני הכנסיות חזרו על צלצוליהם ואני הקשבתי בקשב רב לשקט השורר בכפר. מפעם לפעם נשמעו ברקע נביחות כלבים משוטטים ואני חזרתי מערבה לעיר הרועשת והגועשת, מצפה לחוות מחדש את חוויות האתמול.

יואב יאיר, מורה דרך מוסמך.
yoavyair@walla.com, 0532503512

אולי יעניין אתכם:

תחת תאנתו

תחת תאנתו מאת: עמי יוגב כמה מעלות יש לה, לתאנה הבריאה הזו – הפרי היחיד כמעט ששומר באדיקות על עונה מיוחדת בשנה “התאנה חנטה פגיה”

קרא עוד »

מבשלים בריאות

מבשלים בריאות מאת: עמי יוגב הפשילו שרוולים: הפעם לא נסתפק בקריאה – וניכנס היישר אל המטבח הפעם, אני – כותב הטור – ואתם – הקוראים

קרא עוד »
נגישות