"ובכן תן פחדך"

מחילה מסוג אחר, מבית המרזח לבית הכנסת

בעיירה קטנה חי לו פונדקאי יהודי שהרווה את תאוות האלכוהול של כפריי הסביבה וגם היה מזין אותם בדגים מפולפלים מעשה אומן.
הימים הנוראים קרבו והפונדקאי ירא השמיים היה ספון יותר בבית המדרש מאשר בבית המרזח. פרנסתו הייתה דחוקה ובת מבוגרת לו, אך לא היה לו מניין לקחת את כספי הנדוניה עבורה.
והנה כשהוא לן בעולמה של הלכה בבית המדרש ובפיו פרקי תהילים ובקשות לה' שיושיעו בימים הנוראים, הוא שומע שיחה חברית בין שני חנוונים ולפיה גדוד צבא עומד להגיע ליד העיירה לתמרונים ולכן יש להכין סחורה עבורם, שכן לבטח יבקשו לרכוש תוצרת רבה.
הפונדקאי סיים את אמירת פרקי התהלים והחיש פעמיו לבשר את הבשורה לבני ביתו. יחד עם רעייתו, החליטו להעמיד את כל דמי חסכונותיהם ובנוסף ליטול הלוואות מגמילויות החסדים כדי להכין מלאי של משקאות מן "הטיפה המרה" ומיני מאכלים עבור אנשי הצבא. פדיון הסחורה ואולי גם דמי האירוח של אורחים שיטו אוהלם בבית הפונדקאי, יוכלו לעזור לפונדקאי להשיג את הכספים כדי להשיא את בתם.
והנה, שוד-ושבר, חוזר הפונדקאי מן ה"סליחות" ומה חוזות עיניו? בית המרזח שלו הרוס לחלוטין. הגויים מאנשי הסביבה שתו יתר על המידה וכילו את זעמם, יחד עם אנשי הצבא שהגיעו גם הם לעיירה, בבית המרזח שלו.
קודם לכן עוד רוקנו אל בטנם את כל מה שמצאו במטבח הפונדק באוכל ובמשקה ואחר כך הפליאו מכותיהם ברהיטים, בזגוגיות ובמטבח עצמו.
הפונדקאי ורעייתו לא ידעו נפשם מרוב צער וכאב. מה עושים? כל עמלם והונם נמוג כעשן. "איני יודע אם החיילים הוונדליסטים לא ימשיכו עוד בפוגרום ויעברו להכות את יהודי העיירה כולה", העלו חשש.
שב היהודי מיד אל בית המדרש, ניגש אל הרב שישב עדיין עטוף בטלית ומעוטר בתפילין ובעיניים זולגות ודומעות, תינה בפני הרב את שעבר עליו זה עתה ותיאר גם את האסון שהחיילים עלולים להמיט על כל העיירה. הרב קם מיד ממקומו ופנה עם הפונדקאי היישר אל בית המרזח, שם עדיין השתוללו החיילים משולהבים ואקסטטיים. אז ניצב הרב במרכז החבורה וזעק בכל כוחו: "ובכן תן פחדך!" שלוש פעמים רצופות.
מול הקריאה הזועקת, מול יפי דמותו האצילה של הרב, שזקנו הלבן יורד על פי מידותיו והוא עדיין מעוטף בטליתו, נדמו באחת קולות החיילים ובני העיירה והם נותרו משותקים, עומדים על מקומם ומיד החלו נמלטים כל עוד רוחם בם. מי דרך הדלת, מי דרך החלון, רצים דרך רחובות העיירה אחוזי פחד.
לפתע ראו את מפקדם אחוזה חרדה וסיפרו את כל שאירע להם בפניו.
"אחרי ששלחנו יד בכל חפצי הבית, הופיע בפתחו זקן שדמה למלאך מן השמיים וזעק 'פחדך, פחדך'. אימת מוות נפלה עלינו וברטט, בזיע, בפחד וביראה נמלטנו על נפשותינו', גוללו כשהם עדין אחוזי פיק ברכיים.
המפקד ציווה עליהם ללכת בעקבותיו, הביא אותם חזרה אל בית המרזח ההרוס והורה להם להוריק את כל הכסף שהיה בכיסיהם מן המשכורת שקיבלו זה עתה ולשלם על כל מה שזללו וסבאו ואת כל דמי הנזק שגרמו לבית המרזח.
ועוד עונש השית עליהם. "אתם תתייצבו ביום כיפור הקרוב, היום הגדול של היהודים בבית הכנסת שלהם, ותבקשו סליחה והתנצלות על ההתנהגות המבישה שלכם, גם מן הפונדקאי וגם מכל יהודי העיירה".
עכשיו פג פחדם של הפוגרומיסטים. הם שילמו וגם ראו בפעם הראשונה תפילה יהודית מהי. כשבאו לבקש מחילה מן היהודים, מראה האנשים הצמים והעומדים בתחינה לפני בוראם, עשה עליהם רושם עצום.
רק כששבו מן התפילה, גילה להם מפקדם ועיניו מצועפות: "גם אני יהודי, אני נער שניצוד בידי הגויים מביתי בעיירה וגויסתי כשבוי לצבא. היום החזרתם אותי לבית הכנסת ואת היום הזה – יום הכיפורים – לא אשכח כל ימיי".
והפונדקאי?
בכסף הזה שזומן לו מן השמיים, לא רק שכיסה את דמי הנזק והרכוש, אלא אף נותר לו סכום הגון כדי להשיא את בתם הבכורה. הנזק והחורבן הפכו לישועה אמתית, בעצם הימים הנוראים.
"ובכן, תן פחדך".

אולי יעניין אתכם:

על החירות

על החירות מאת: הרב אורי איינהורן, כפר שמריהו בעולם בו האדם ניצב במרכז, החירות אינה אלא אחיזת עיניים במגילת העצמאות האמריקאית, שנוסחה ברובה ע"י תומאס

קרא עוד »

גלות מנטאלית

גלות מנטאלית מאת: הרב אורי איינהורן, כפר שמריהו קל להוציא את בני ישראל ממצרים – אבל קשה להוציא את מצרים מבני ישראל לאחר שיוצא משה

קרא עוד »
נגישות