מעשה שהיה בלילה ראשון של סליחות

יהודי פראג מספרים על הנס שאירע אל מול מבקשי רעתם

היה זה בליל סליחות בפראג. היהודים נהרו לבית הכנסת החל מחצות הלילה. בית הכנסת המפואר שנקרא "אלט-נוי-שול" היה מלא מפה לפה.
החזן החל באמירת סליחות בנעימה מתוקה אך רצינית, חזות פניהם של הנאספים העידה כי הללו ערים למשמעותו הרצינית של המאורע, הלא הם התכנסו בליל סליחות זה כדי להראות לשם יתברך שהם התחרטו על מעשי העבר וינסו מעתה להיטיב את דרכם.
לפתע נשמעה זעקת שבר מקרבת מקום, זעקה שהרעידה את כל הנוכחים. קריאות כאלה בגטו של פראג לא היו תופעות בלתי רגילות בימי הביניים האפלים. פירושם תמיד היה צרה צרורה לבני הקהילה: על פי רוב הובילו העקבות אל ה"אצילים" שהיו חיים חיי הפקר, וכשהתרוששו שלחו כנופיות שודדים לתוך הגטו כדי לערוך התקפות פתע על חנויות יהודיות ולשדוד מכל הבא ליד.
באין יכולת לשלם לשומרים רבים הסתפקו היהודים בשרותיו של עזריאל הזקן שחי בתוך החומה. הלה לקח עמו את נכדו ראובן שיעזור לו למלא את התפקיד. אלא שהערב, כאמור, פילחה את האוויר הדחוף של בית הכנסת קריאת אימים מזעזעת. המתפללים שנחרדו מהצעקה החלו אומרים את מזמורי הסליחות בקול רם ובדבקות רבה בבקשם שהשם יתברך יצילם מהפורענות העומדת להתרגש עליהם. אחדי מצעירי הקהילה כבר עמדו לצאת מבית הכנסת כדי לברר מה קרה והנה אדם מוכה עד זוב דם נכנס פנימה, בגדיו קרועים והוא ממלמל בפיו השסוע דברים בלתי מובנים.
"הרי זה עזריאל הזקן!" – קרא אחד המתפללים. "מה קרה? מה קרה?" שאלו אותו היהודים הם ידעו כי בואו של השומר הזקן במצב שכזה יכול לבשר להם רק רע.
לקח זמן מה עד שהצליחו להציל מפיו את הסיפור המלא אותו סיפר בהפסקות. הייתה זו התקפה נוספת מאותן התקפות הפתע שנערכו על ידי כנופיות האציל: כאשר נודע לבריונים שהיהודים עזבו את בתיהם כדי להשתתף בסליחות הנערכות באלט-נוי-שול, הם החליטו להתפרץ אל הגטו ולשדוד מה שיותר, תוך ניצול העובדה שהגברים לא נמצאים בקרבת בתיהם וחנויותיהם כדי להגן על רכושם.
עזריאל הזקן וראובן נכדו היו באחד הסיורים השגרתיים שלהם לאורך חומות הגטו, כאשר רעש חשוד הגיע אל אוזניהם. ראובן התקדם בזהירות והעיף מבט אל מעבר לחומה. היה חשוך וכל מה שיכול היה לראות הייתה קבוצת אנשים חמושים מכף רגל ועד ראש, שעשו הכנות לעבור את החומה. כאשר האדם הראשון שטיפס על הסולם שהוצמד אל החומה הגיע למעלה והתכונן להציב רגל על ראש החומה, תפס אותו ראובן והפיל אותו למטה. הוא נפל וגרף אתו מספר אנשים נוספים שהיו אף הם על הסולם בדרכם למעלה. אולם, לרוע המזל, הצליח אחד האנשים בכל זאת לטפס למעלה ולתקוע חרב בגבו של ראובן, עוד לפני שהיה סיפק בידו להתגונן, למרות קריאותיו הנואשות של עזריאל שהזהיר אותו מפני הסכנה האורבת.
עזריאל המסכן היה מזועזע עד עמקי נשמתו ממה שראו עיניו, אך הוא ידע כי תפקידו עתה לרוץ ולהודיע לאחיו היהודים על מה שקרה ועל הסכנה האורבת להם. הוא סיפר את סיפורו במהירות ולא עברו אלא רגעים מעטים עד שכל המתפללים עזבו את בית הכנסת וחשו לבתיהם כדי לנסות להגן על משפחותיהם ועל רכושם. היחידי שנשאר בבית הכנסת היה הרב אלטר אייגנדורף, תלמיד חכם זקן וחולני ששוב לא היה לו עניין בחיים החומריים וכל מעייניו התרכזו בעניינים שברוח.
מיד אחרי שהיהודי האחרון עזב בריצה את בית הכנסת, הופיע בפינת הרחוב אחד ה"אצילים" – גלטינג שמו, כשהוא צועד בראש כנופיה של בריונים. גלטינג זה היה ידוע כשונא ישראל מושבע. הוא היה אכזרי ולא ידע רחמים ביחסיו אל היהודים. כאשר היהודים העזו לפגוע באחד מאנשיו, אפילו מתוך התגוננות עצמית מוצדקת, הוא היה "מעניש" אותם בקנסות כבדים ובמאסר לתקופה ארוכה.
"קדימה בחורים", קרא גלטינג לאנשיו ופרץ לתוך בית הכנסת בשאגה פראית כשכנופיה של ריקנים ופוחזים מזדנבת אחריו. בבית הכנסת פנימה נראה היה כאילו נעצרה הכנופיה לרגע. אפילו גלטינג, שהיה ידוע כמי שעשוי ללא חת, נראה היה כמהסס כאשר דמותו של הרב אייגנדורף ניצבה בפניו כשעיניו מזרות אימה: "הסתלקו מכאן, בריונים, איך העזתם להיכנס לבית הכנסת עם חרב שלופה בידיכם? ידיכם הטמאות לעולם לא יורשו לטמא את ארון הקודש שבו שמורים אוצרות שהם למעלה מבינתכם!".
"וכי מי יעמוד נגדנו?", לעג גלטינג, "אתה או אלוהיך המסתתר מאחורי הווילון?". אמר וקפץ קדימה אל עבר ארון הקודש כשחרבו שלופה בידו.
בריוניו של גלטינג לא האמינו למראה עיניהם בראותם את מנהיגם העומד שם כאילו הפך לפסל. גלטינג הלוחם האמיץ שאינו יודע פחד מהו, עמד שם כמי שאינו מסוגל לנוע. הוא עמד בפני היהודי הזקן ולא הייתה לו יכולת להוציא מפיו הגה.
רגעים ארוכים עברו עד שגלטינג השמיע קול במהירות, אנחה עמומה וצנח אין אונים.
אנשי הכנופיה נטלו עמם את גוויית מנהיגם ועזבו את בית הכנסת במהירות. כאשר נסוגו מהגטו, הם היו צריכים לעשות דרכם בין המונים יהודים שהתקהלו כדי להיות עדים למאבק המזעזע שהתחולל בין הרב הזקן ובין השודד.
מעולם לא אמרו יהודי פראג את תפילת הסליחות בכוונות כנות וטהורות כמו בלילה הזה. הם הודו לה' על הנס הגדול שחולל.

אולי יעניין אתכם:

היופי של אתונה

היופי של אתונה מאת: הרב יחיאל וסרמן "החיים מתנהלים על מי מנוחות", אומר חבר הקהילה בבירה היוונית ומוסיף – "יש לנו חיי קהילה יפים" בית

קרא עוד »

יאסו, קהילה

יאסו, קהילה מאת: הרב יחיאל וסרמן קהילת יהודי סלוניקי חוגגת עבר מפואר – לצד אתגרי התקופות סלוניקי היא העיר הגדולה בצפון יוון ועיר נמל חשובה.

קרא עוד »

פדובה: מהרמח"ל ועד היום

פדובה: מהרמח"ל ועד היום מאת: מאת: הרב יחיאל וסרמן עם 80% נישואי תערובת, קשה להיות אופטימי בנוגע להמשך קיומה של הקהילה היהודית בעיר האיטלקית בעיר

קרא עוד »
נגישות