אל תסתכלו (רק) בקנקן

לא רכיבי הנקניק משפיעים על שאלת הכשרות. גם למעטפת משקל מכריע בסוגי

לפני כמעט 5,000 שנה לקחו השומרים בשר כבש טחון, הוסיפו תבלינים ומילאו אותו במעיים של כבש. כך נולד הנקניק! אחריהם הגיעו היוונים (שכנראה המציאו את נקניק הדם) והסינים בעקבותיהם. סוד הכנת הנקניק הוא המעטפת. מצד אחד היא הסוגרת את הנקניק, יוצרת את צורתו וגורמת לחלקי הבשר לספוג את טעם התבלינים; מצד שני היא מאפשרת לבשר “לנשום”, להוציא נוזלים ולספוג לתוכו עישון. בשורות הבאות נייחד מספר מילים לאחת הסוגיות המרתקות בעולם הכשרות ושוב נראה כיצד התפתחות כלכלית וכוחות השוק של היצע וביקוש הביאו את גדולי ישראל לחידושים למדניים ופסיקתיים.
כאמור, בעבר היו ממלאים את הנקניק במעי כבש ובעבור הנקניק הכשר היה כמובן צורך במעיים משחיטה כשרה. בשנים האחרונות הביקוש לנקניק כשר כה גדול (אגב, רוב אוכלי המזון הכשר בעולם כלל אינם יהודים, אבל זה כבר נושא למאמר אחר…), עד שאין אפשרות לספקו משחיטה כשרה ויש צורך בתחליפים.
למעשה ישנם בתעשייה שלשה סוגי שרוולים שונים:
א. מלאכותיים – עשויים מפלסטיק או נייר. החיסרון הבולט של אלו היא העובדה שמצד אחד הם חדירים למים או אטומים מדי, דבר שפוגע בעישון ובניקוז הנוזלים. כאשר השרוול אטום מדי יש לנקז את הנוזלים בצורה מלאכותית, מה שמוריד ברמה ניכרת איכות המוצר.
ב. מעיים מעורות משחיטה כשרה. תהליך הייצור דומה מאוד לייצור הג’לטין (עליו עוד נרחיב במאמר נפרד). השיטה הזו היא שיטת המהדרין.
ג. מעיים מעורות של בהמות טהורות שלא נשחטו בשחיטה כשרה. ההיתר מבוסס על ההיתר ההלכתי של הג’לטין, בצירוף קולא נוספת שהעור אינו נחשב מאכל. להלן נראה שהדבר מותר אך אינו נחשב מהדרין.
אולם מהו יסוד ההיתר? על פסוק “לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה” (דב’ יד), אומרת הגמרא: “נבילה הראויה לגר קרויה נבילה. שאינה ראויה לגר אינה נבילה’” (בכורות כ”ג). על פי זה איסור שאינו ראוי לאכילת כלב פקע איסורו (ג’לטין אפשר להכין אפילו מנעליים ישנות) ועל יסוד זה התיר ר’ חיים עויזר את הג’לטין (שו”ת אחיעזר חלק ג, ל”ג) או את החלב הקרוש המצוי בקיבת עגל נבילה. היתר זה ענה במידה רבה על הצורך הגובר בשרוולי נקיק, שהשחיטה הכשרה לא הייתה מסוגלת למלא. לכן התנאי הכשרותי ההכרחי הוא ששיטת העיבוד תהיה כזו שאכן תפסול את החומר לאכילה (זוכרים את המאמר על הגליצרין?).
בהמשך פותחה שיטה לייצר שרוולים מחומר הקרוי קלגון. הקלגון הוא חלבון המצוי ברקמת החיבור (גידים ועצמות) של בע”ח ושימושו רב בקוסמטיקה. יתרונו של הקלגון הוא היותו מורכב משתי חומצות אמיניות – פלורין וגליצין, שיוצרות מבנה יציב במיוחד. שרוולי קלוגן אינם אטומים ורמת המוצר תהיה זהה באיכותו.
האם גם בקלוגן ישנו צורך הלכתי כי מקור הקלוגן יהיה מבעלי חיים כשרים? בנושא זה דן הגר”ש עמר שליט”א, שפסק להתיר אך לא לייצור מהדרין.
הבה נתקדם צעד אחד קדימה: עקרונית ניתן להשתמש בשרוולים כאלה גם לגבינות צהובות. האם העובדה שמדובר בחומר שיוצר מעורות בהכרח מחשיבה את החומר כבשרי? שאלה זו נותרה למעשה פתוחה, ועוד נדון בה לעניין הג’לטין בו משתמשים לא פעם גם לגבי מוצרים חלביים.
האם בכל זאת נמצא פתרון באופק? אולי. כאמור, קלוגן הוא חומר שמקורו מן החי, אולם חברת סטארט אפ ישראלית של חברה בשם קלופלנט מפתחת באמצעות הנדסה גנטית קלוגן מצמח הטבק. למיטב ידיעתי, כרגע לא מדובר במשהו מעשי בצורה מיידית.
לסיכום: בהחלט יש להתיר יצור שרוולי נקניק מעורות לא כשרים. רמת הכשרות לא תהיה מהדרין. לכשרות מהדרין יש צורך בעורות בהמות כשרות שנשחטו כדין.

הכותב הוא מומחה לכשרות תעשייתית ומשמש רב המכשיר לוועד הכשרות השגחה פרטית ויועץ לחברות שונות בעולם. בכל שאלה ניתן לפנות ל:
rabbiod@gmail.com

אולי יעניין אתכם:

מלכת השרון

טעמים בשוק, מעפילים בקולנוע ומלטשות יהלומים בלתי נשכחות. ההיסטוריה המפוארת של נתניה פוגשת את המטיילים של היום עיר היהלומים, חבצלת השרון – את הכתבה הזאת

קרא עוד »

מארצות החום אל חלוני

מארצות החום אל חלוני מאת: שגית הורוביץ, ספארי רמת גן הופעתם של גוזלי שרקרקים ירוקים בבית החולים לחיות בר אינה מאורע שמתרחש כל יום בתוך

קרא עוד »
נגישות