הגדול מכולם

כלל אצבע פשוט ומפתיע לזיהוי אדם בעל שיעור קומה

איך מזהים אדם גדול באמת? האם מסתכלים על מידותיו, על עושרו, על חכמתו, על כמות הצדקה שהוא נותן?
התורה חושפת אותנו לאחת התובנות של מהי גדלות, תובנה שמאתגרת את המושג “גדלות” כפי שאנו מבינים.
“כִּי ה’ אֱלֹקיכֶם הוּא אֱלֹקי הָאֱלֹקים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים, הָא-ל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא…
היינו מצפים שהמשך הפסוק יספר על המעשים הגדולים שאלוקים עשה עם בני ישראל, כגון המוציאם מארץ מצרים מבית עבדים, המעביר בניו בין גזרי ים סוף, המאכילם מן במדבר, הנלחם להם עם כל אויביהם וכו’ – אך נכונה לקורא בפרשה הפתעה גמורה. במה עוסק האל הגדול, הגיבור והנורא? ממשיך הפסוק…
“אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד. עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה, וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה”
ההנגדה בפסוק זה מפתיעה אותנו: האין סוף הגדול והנורא הכל יכול מתחבר כאן עם הדל, הפחות, המסכן והגלמוד. הגדול מתייחס לקטן, החזק לחלש, האין סוף לסופיות.
הנגדה זו הובילה את רבי יוחנן לאבחנה גורפת:
“אמר רבי יוחנן: כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקדוש ברוך הוא אתה מוצא ענוותנותו; דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים. כתוב בתורה (דברים י’) כי ה’ אלהיכם הוא אלקי האלקים ואדני האדנים, וכתיב בתריה עשה משפט יתום ואלמנה. שנוי בנביאים (ישעיהו נ”ז) כה אמר רם ונשא שכן עד וקדוש וגו’, וכתיב בתריה ואת דכא ושפל רוח. משולש בכתובים דכתיב (תהלים ס”ח) סלו לרכב בערבות ביה שמו, וכתיב בתריה אבי יתומים ודיין אלמנות..” (מסכת מגילה דף לא)
התובנה הזו, של ‘במקום גבורה, שם תהא ענווה’ – היא כל כך עוצמתית, שהיא בין התרומות הגדולות של היהדות לתרבות המערבית של היום.
המדד לגדלותו של האדם אינו לפי הכבוד שהחברה רוחשת לו, או לפי ההישגים הגשמיים או הרוחניים שהוא רכש, ואף לא לפי תרומתו לחברה ולאנושות – אלא לפי היחס המתמיד לחלש ממנו. גם לאחר שהעולם מיגר את העבדות ונע לכיוון של חירות ושוויון זכויות, היחס וההרגשה כלפי מיעוטי יכולת פיזית ושכלית צריך להיות מקור לגדולה שלנו, האישית והחברתית. שכן אם הא-ל גיבור והנורא מצהיר שזהו תפקידו המרכזי על אחת כמה וכמה שזהו תפקידינו.
גדלותו של האדם נובעת מהאמפטיה שהוא מגלה לחלש, וכך כותב הרמב”ם:
“מוזהרים אנו עליהן שנאמר כל אלמנה ויתום לא תענון, והיאך נוהגין עמהן, לא ידבר אליהם אלא רכות, ולא ינהוג בהן אלא מנהג כבוד, ולא יכאיב גופם בעבודה ולבם בדברים קשים… והרי עונשו מפורש בתורה וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב”.
אלוקים מלמד אותנו בפרשת השבוע שהוא נמצא בפרטים הקטנים, באנשים הקטנים, במסכנים באלו שאנו חולפים על פניהם בלי למצמץ, אלה שהם בדרך כלל אוויר בשבילנו – השקופים. המסר החד מפרשתנו הוא שגדלותנו היא בסוג היחס שלנו לפשטות.
הסיפור הבא ממחיש את התזה עליה דיברנו: באחת מחופשות הקיץ עבדתי על ספינה בתור משגיח כשרות, והיו שם באמת כל השמנה וסלתה של היהדות האורתודוקסית המודרנית, יהודים שהצליחו מאוד בעסקיהם, רובם ככולם אנשים נחמדים – אבל כאלה שבאו לקבל תמורה עבור כספם, ואיתה ההרגשה של ‘מגיע לי הכל’. את עיני צד אדם שישב עם משפחתו, ובכל פעם שהיה מגיע מלצר היה שואל אותו לשלומו ולשלום משפחתו ונותן לו הרגשה טובה. אנשים טובים פגשתי בחיים שלי, אך ברובם אנשים עסוקים ואין להם זמן לדבר עם האנשים ה’קטנים’ – הקופאית בסופר, המלצר במסעדה, המנקה של המשרד, להתעניין בשלומם ולהעניק להם מעט זמן להחזיר להם את הכבוד העצמי שלהם. לא ייחסתי לזה חשיבות רבה עד שנפרדנו לשלום והוא הושיט לי את הכרטיס שלו. הבנתי עד כמה גדולה וענווה נמצאים במקום אחד.
רוצים אתם באמת לראות אדם גדול בכל קנה מידה? חפשו מה היחס שלו לאדם הקטן והפשוט.

אולי יעניין אתכם:

בעין הלבנה

בעין הלבנה הדריך וכתב: יצחק אריאל | יזם והפיק: עמית אררט | צילומים: דר’ זאב רוטקוף קריאות שמחה וצהלה וקפיצות למים הקרים בשעה 23:00 בלילה

קרא עוד »
נגישות