ואתחנן: עטרת זקנים בני בנים

התורה מלמדת אותנו יסוד גדול אין התורה עוברת על ידי מילים אלא על ידי חוויה

ברכת הבנים בליל שבת היא דוקא בנוסח של סבא לנכד: “ישימך אלוקים כאפריים וכמנשה”, ולא ברכת האב לבנו. מדוע?
בפרשתנו אנו מוצאים ציווי ייחודי החוזר כמה וכמה פעמים:
“רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ” “לְמַעַן תִּירָא אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר אֶת כָּל חֻקֹּתָיו וּמִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וּלְמַעַן יַאֲרִכֻן יָמֶיך”
מצינו כאן ציווי ייחודי לא רק לאבא שצריך להתעסק עם חינוך ילדיו, אלא גם צווי לסבא.
וכך מלמד אותנו שלמה המלך במשלי: “עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם”. דבר זה מלמדנו כי הנכדים הם העטרה, הכתר והשבח של הזקנים. מהו מהות הקשר הזה? לפי חז”ל הקשר וההמשכיות היא טכנית:
“והטעם בזה דקיי”ל… דבתלתא זימני הוי חזקה… וא”כ אם הוא מלמד את בנו וגם בן בנו אז הוא רוצה בקיום התורה שתישאר נצחית” (“אמרי אברהם” עה”ת עמ’ רב).
ברגע שהדבר עובר במשפחה שלשה דורות, דבר זה מהווה כחזקה ולכן על הסבא לעשות מאמץ שנכדיו יתחנכו בדרך הראויה על מנת ליצור חזקה זו של ג’ פעמים.
אך מלבד עניין טכני זה ישנו גם עניין מהותי בקשר שבין הסבא לנכד.
בעבר כשילד רצה לדעת על אירועי ההיסטוריה הוא היה יושב על ברכי סבא, וסבא היה מספר לך על משפחתו על סביו וסב סביו על מורשת וזהות. אך כיום הכל מנותק הילד יודע בעצמו יש לו את סבא גוגל – לחיצה על כפתור וכל המורשת נמצאת אצלך על כף היד.
וכך מוצא את עצמו הסבא מוטל בקרן זווית כאדם זקן מהתקופה הניאוליטית, כאבן שאין לה הופכין, ובמקרה הטוב הוא הופך להיות סבא של מתנות וכיף.
לא כך רואה זאת שלמה המלך:
“וְיֹתֵר מֵהֵמָּה, בְּנִי הִזָּהֵר: עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ, וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר”. את פסוקי החתימה של מגילת קהלת ניתן לקרוא כמכילים אכזבה עמוקה מעולם המילים. באזהרה אחת לפני-האחרונה שמספק לנו החכם מכל אדם, רגע לפני שהוא מסכם את השקפתו על החיים,האדם ואלוקים, הוא מתריע מפני עשיית ספרים הרבה אין קץ, המבטאת בוז נורא כלפי העיסוק המחשבתי האובססיבי בכתיבה ובאינפלציה של מילים.
על רקע פרשתנו הדבר ברור לחלוטין, אין דור ההמשך יכול ללמד את עצמו את מורשתו ואת דרך אבותיו הוא חייב לחוות את זה ולראות דוגמא מוחשית, הוא לא רק קורא על הדור שעבר אלא חש אותו.
התורה מלמדת אותנו יסוד גדול אין התורה עוברת על ידי מילים אלא על ידי חוויה.
שנים רבות התורה עברה בעל-פה בין הדורות עד שנכתבה ויצאה לגלות חוויתית. הצווי המקורי בתורה הוא חוויתי – “שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך”. הייתה סיבה לכך, מכיון שמגבש הזהות האולטמטיבי הוא החוויה הבין דורית. את התורה צריך לחוש לחוות, לראות כמודל, לראות כיצד חיים את המורשת ולא רק קוראים אותה.
כששאלו את הרב יונתן זקס (לשעבר הרב הראשי לאנגליה) – את מי אתה מגדיר כיהודי?
ענה הרב זקס – מיהו יהודי ? זה שהנכד שלו יהודי. אם הצלחת להעביר את המסר של “והודעת לבנך ובן בנך” בצורה חוויתית ונכדך נשאר יהודי אז אתה יודע שהצלחת בתפקידך כיהודי.
פרשתנו קוראת לסבים וסבתות לקחת את המושכות בידיים לא רק לבלות עם הנכדים\ות ולקנות להם ממתקים, אלא לשבת ללמוד איתם, לעניין אותם, לשוחח איתם שיחות עמוקות, להעביר להם בצורה מוחשית את מורשת האבות שלנו, לבוא איתם לבית הכנסת בשבתות, לשבת איתם בשולחן שבת, לחוות איתם את החגים בבית סביב השולחן ואי”ה יקוים בנו הפסוק “עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם”.

אולי יעניין אתכם:

תחת תאנתו

תחת תאנתו מאת: עמי יוגב כמה מעלות יש לה, לתאנה הבריאה הזו – הפרי היחיד כמעט ששומר באדיקות על עונה מיוחדת בשנה “התאנה חנטה פגיה”

קרא עוד »

על גישה ועל קדושה

על גישה ועל קדושה מאת: עמי יוגב הכוונה שמצטרפת לאכילה היא המכריעה איזו אכילה זו תהיה – בקדושה ובטהרה או מתוך בהמיות לקראת סוף פרשת

קרא עוד »

אצא לי השוקה

אצא לי השוקה מאת: יואב ערמוני צילומים בדגש קולינרי בחוצות שוק התקווה אחד מסוגות הצילום האהובות על צלמים, מקצועיים וחובבים כאחד (ומבלי לפגוע באף אחד,

קרא עוד »
נגישות