המעשה האחרון של משה

באילו מקרים ממלאת הנקמה תפקיד מוסרי חיובי?

וַיְדַבֵּר ה’, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. נְקֹם, נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֵת, הַמדיינים; אַחַר, תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ.

משה נמצא בערוב ימיו, וממש לפני מותו הוא מקבל ציווי אחרון, משימה סופית בחייו שאחריה הוא ילך לעולמו. המשימה היא – “נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים”. המדיינים היו אלה שהכשילו את עם ישראל במעשים לא מוסריים.
חז”ל משבחים את משה רבנו, שהזדרז לבצע משימה זו למרות שהוא ידע שזו משימתו האחרונה שתביא לפטירתו מהעולם. אך נדמה לי שהציווי יותר מטריד מהעיתוי: מושג הנקמה הוא מושג טעון ביותר, במיוחד בפרשתנו, שבה מופיע טיהור אתני הכולל את כל הזכרים שיצאו למלחמה עם ישראל ואת הנשים שפיתו את עם ישראל כשהם ישבו באזור השיטים.
לאדם המודרני המושג של נקמה וטיהור אתני צורם בצורה משמעותית ואינו מוסרי בעליל. אודה ולא אבוש, ההתמודדות עם נושא של השמדת המדיינים הוא נושא סבוך וקשה להבנה ברמה המקראית. אך ברצוננו להעיר את הנושא הזה מזווית אחרת מעט.
המושג ‘נקמה’ הוא בעצם חוסר ויתור לעוול שנעשה לך, בין אם זה הרג של בני עמך או שזה מעשה נבלה שנעשה למשפחתך. הנקמה אמורה להחזיר את תחושת הצדק מצד אחד וליצור הרתעה מצד שני. אך לנקמה יש גם צד שלישי: הנקמה היא ההפך של הסלחנות. המושג ‘סלחנות’ טומן בחובו אפשרת למחול על מעשיו של התוקף ומבצע הפשע. אך הסליחה והמחילה גם יוצרת מצב של סדרי עדיפויות ביחס למעשה שנעשה. אם מחבל רצח משפחה והמשפחה סולחת לאותו מחבל, אזי הפשע שנעשה מתקבל בהבנה כל שהיא ומשמשת ללגיטמציה כלפי מעשה דומה עתידי. אם משפחות נרצחי השואה היו מוחלות לאדולף אייכמן, אזי ההסתכלות על פשעיו היתה אחרת. היה אפשר לטעון שהזמן מרפא את הפשעים, או שמכיון שהוא אינו מסכן את הציבור אין להעמידו לדין. רגש הנקמה אמור להבעיר בתוכנו את היחס למעשה שנעשה ולא להוריד אותו מסדר היום.
המדיינים סיכנו בצורה משמעותית את הקיום של עם ישראל הן מבחינה פיזית והן מבחינה רוחנית. המדיינים שיתפו פעולה עם צורת העבודה זרה הכי שפלה שהייתה בעולם העתיק, “בעל פעור”. ומכיון שאף בר דעת לא רצה לעבוד סוג זה של עבודה זרה (את צורת העבודה זרה זו קשה לעלות על הדף, היא בזויה מדי) – הם היו צריכים להשתמש בפיתויים שונים. הם השתמשו במלכודת עתיקת היומין הכי נפוצה, מסחר שהוביל למאכל ומשתה שהוביל ליחסי מין עם בנות מואב, שבסופו של דבר כשהאדם ירד לשפל המדרגה המוסרית והוא כבר איבד תקווה הוא נאלץ לעבוד את אותה עבודה זרה. אותם מדיינים סוחרים היו מומחים בזה והסכנה מצד העם הזה הייתה ממשית ומיידית.
משה רבנו, מלבד הנקמה על זה שהם הצליחו להפיל חללים רבים בעם ישראל בעקבות ההתנהגות הנלוזה הזו, הוא גם נוקם מסיבה אחרת לגמרי.
לפני מותו משה נוקם על מנת לאותת לעם מהם סדרי העדיפויות שצריכים להיות לעם ישראל.
משה מבעיר את הנקמה כמעשה אחרון שהוא עושה לפני מותו על מנת שהמסר יישאר לדורות. הנקמה והעיתוי שלה הבעירה את אש החשיבות לאותה סכנה מוסרית והאירה באור יקרות את האיום מספר אחת על עם ישראל, והוא האיום המוסרי.
למדנו מכאן שתפקידו של המנהיג הוא להראות לעם מהם סדרי העדיפות שלו, מהם האתגרים העומדים לפתחו, ועל ידי מוסד הנקמה הוא מנציח את עקרון המאבק ואת חשיבותו, המאבק בזנות, בעבודה זרה, ובחוסר המוסריות. הנקמה לפעמים סוללת את הדרך ומדגישה את הנתיב בו עלינו ללכת על מנת שלא תיוצר סלחנות לאותם מקרים שיכולים להישנות.

אולי יעניין אתכם:

מחזירים עטרת ליושנה

נחל השודדים, מלכה צלבנית ושמן הזית המשובח של ראש הממשלה לשעבר: טיול היסטורי עתיר הפתעות מעפרה לעטרת כתבה מרכזית גיליון 166 – קום והתהלך בארץ

קרא עוד »

אל ארצי.

עין תות, שבע אחיות וצינור חצוב בסלע – סיור תנ”כי מהישוב בית אל למעלה מכמש, ושאלת מיליון הדולר: איפה היא בית אל המקראית? קום והתהלך

קרא עוד »

בעין הלבנה

בעין הלבנה הדריך וכתב: יצחק אריאל | יזם והפיק: עמית אררט | צילומים: דר’ זאב רוטקוף קריאות שמחה וצהלה וקפיצות למים הקרים בשעה 23:00 בלילה

קרא עוד »
נגישות