הכרה ב'טוב'

הטוב הוא מושג אבסולוטי שלא משתנה; צריך להכיר בו ולא לנצל אותו

“כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ [..] לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים”
שתי שאלות: א. מהו המסר הטמון במצוה זו? ב. מדוע זו מצווה זו דומה למצווות כיבוד אב ואם בשכר שלה?
לענות על שתי השאלות הנ”ל עלינו ראשית להעמיק בפשטי המקראות. והשאלה הבסיסית היא על איזו סיטואציה מדברת התורה. האם מדובר על אדם שנקלע בדרכו בקן ציפור, אם כן – שימשיך בדרכו! מה לו ולציפור המסכנה הזו? ואכן נחלקו הפוסקים האם זו מצווה שצריכים לחפש אחריה בהרים וביערות או שהיא רק מצווה אם היא נקלעת בדרכך.
ואף על פי כן אנו רגילים להבין את הסיטואציה בפשטות: אדם שפוגש קן ציפור וכעת הוא מחליט לקחת את הביצים או האפרוחים, ובמקרה זה התורה מצווה עליו לנהוג במוסריות. לחכות עד שציפור תנוס כדי שהיא לא תראה בלקיחת הביצים ותתעצב אל לבה. אך עינינו רואות שהציפור חוזרת אל הקן והיא לא מוצאת את הביצים והיא כואבת ומצפצפת בקול רם, אם כן מה הועילה התורה במצווה זו? כמו כן הגמרא אומרת שכל האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך משתקין אותו, כיון שעושה גזרות הקב”ה רחמים.
ברצוננו היום להפליג בדרך אחרת, ולטעון שמדובר בצייד שנקרא לידו קן ציפור המכילה אם וביצים או אפרוחים. התורה מצווה אותנו לא לקחת את האם על הבנים: מטרתו של הצייד הוא שניים במחיר אחד, גם את הביצים וגם את האם. מטרתו של הצייד הוא כמובן הדבר היותר משמעותי – האם הציפור, הראויה לאכילה. אך הצייד יודע שיהיה לו קשה להשיגה בשעת מעופה. אך במקרה שלנו, כשהאם רובצת על הביצים ומגלה אמפטתיה ואמהות לילדיה, יהיה לו יותר קל לתפוס אותה. באה התורה ומצווה אותו: אל תיקח את האם במצב הזה של הורות, כיון שאתה מנצל את טוב לבה.
מלבד המושג של הכרת הטוב למי שגמלך כל טוב, יש מושג של הכרה ב ‘טוב’ .
הכרת הטוב שבאדם כדבר שלם שמכיל את המציאות- דבר שאסור לקחת כמובן מאליו ואסור לנצל אותו. וזהו החידוש שלנו: הטוב הוא מושג אבסולוטי שלא משתנה, צריך להכיר בו ולתמוך בו ולא לנצל אותו. ישנו טוב ללא גבולות, טהור נקי ללא עכבות, ואת הטוב הזה בדרך כלל מנסים להעצים לנכס, לחקות ולהיצמד אליו. וכשלא מצליחים מנצלים אותו בידיעה שהטוב הזה לא יאכזב אותנו.
האם הדוגרת על הביצים לא תעזוב את ילדיה, זה טבעי; זה צפון בתוכה, מין טוב לב ללא פשרות. הצייד עצמו מבין את זה ובמקום להתפעל מזה הוא מנצל את זה. האם תמשיך להגן על הביצים ולא לברוח, דבר שיאפשר לתפוס אותה.
כך גם בכיבוד אב ואם. ברוב המקרים הורים לא יזנחו את ילדיהם ללא קשר האם היחסים הם טובים או לא, ובדרך כלל הילדים יודעים זאת ולוקחים את טוב לבם של ההורים כמובן מאליו. באה התורה ומלמדת: “אריכות ימים” נובעת מאי ניצול הטוב הזה.
לשון המקרא של אריכות ימים מדבר על איכות החיים, ולא על אורכם הכמותי כפי שלמדנו מיעקב אבינו : “וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה, אֶל-יַעֲקֹב: כַּמָּה, יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב [..]מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם”.
יעקב מבדיל בין שנים לבין ימים. שנים הם תקופת זמן בהם אדם שורד על פני האדמה, ימים הם הזמן בהם הוא בעצם חי ויוצר ומקדם את עצמו בעולם. ההבדל בין living ל– existing . השכר לשילוח הקן ולכיבוד אב ואם הוא דומה: “והארכת ימים”. אם אדם חי בתודעה של ‘טוב’ אז ימיו של האדם מתארכים ונהפכים לאיכותיים יותר. הוא מרגיש חיות בכל יום ויום, ואז הכמות איננה חשובה.
המסר מפרשתינו הוא לא לנצל את הטוב הזה שקיים בעולם אלא להעצים אותו, להידבק בו. להקפיד על הכרת ה’טוב’ – על כיבוד הורים ועל ההתחברות בינינו לבין כל דבר טוב שקיים בעולמנו.

אולי יעניין אתכם:

הוורוד הוורוד הזה

מתי בפעם האחרונה תהיתם לגבי כשרות הפלמינגו? מאת: הרב אורן דובדבני יוצאים לספארי? נדבר על כשרות הפלמינגו! למה זה חשוב? כי זה מעניין וגם כי…לפעמים

קרא עוד »

מליחה כהלכה

מליחה כהלכה מאת: הרב אורן דובדבני כמה שלבים שונים מבטיחים שתהליך ההכשרה משיג את התוצאה הרצויה המדור דן בעבר לא מעט בשאלות השחיטה, והפעם נייחד

קרא עוד »

שוקדים על הכשרות

שוקדים על הכשרות מאת: הרב אורן דובדבני מהמרציפן ועד הרוזטה – סוגיות הלכתיות סביב תוצריו של העץ הממהר לפרוח לפני כולם השקדייה עודנה פורחת והגיע

קרא עוד »
נגישות