חקת: מות האמפתיה

על המשבר הכפול במות מרים ותופעת האשמת הקורבן

“… וַיֵּשֶׁב הָעָם, בְּקָדֵשׁ; וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלֹא-הָיָה מַיִם, לָעֵדָה; וַיִּקָּהֲלוּ, עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן. וַיָּרֶב הָעָם, עִם-מֹשֶׁה; וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר, וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה’. וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת-קְהַל ה’, אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לָמוּת שָׁם, אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ”.
בפרשתנו אנחנו מדלגים לשנת ה-40 לנדודי בני ישראל במדבר, רוב החוטאים בחטא המרגלים כבר מתו ועתה אנו מוצאים את עצמנו עם דור באי הארץ. מרים הנביאה נפטרה ובעקבות מותה נעלם מקור המים “בארה של מרים”.
מרים מתה ונקברת, ובמעבר חד בני ישראל מתחילים להתלונן על חוסר במים. הם מביעים משאלה שעדיף להם למות כפי שמתו דור המדבר לפני ה’, מאשר למות בגלל עניין טכני של חוסר במים.
אלו מבני ישראל ששרדו את הנדודים במדבר מרגישים בטוחים, הם הלכו ארבעים שנה במדבר והגיעו לסוף, מי שנשאר חי עד מובטח לו שייכנס לארץ ישראל.
בני ישראל מסתכלים על מרים, אהרון ומשה ששרדו את הנדודים במדבר והם בטוחים ששלושת אלו יביאו אותם אל הארץ המובטחת. והנה, במפתיע מרים הנביאה מתה! החרדות גוברות, מה יהיה עלינו, האם נחיה או נמות? אולי כבר עדיף למות כאן ועכשיו? אולי עדיף לחזור למצרים? אולי אנחנו אשמים במותה של מרים בגלל חטאינו. בני ישראל הרגישו את הצורך להתנקות מהאשמה ולהשליך את החרדה שלהם על מישהו אחר. כיצד עושים זאת? השיטה היא פשוטה: השלכת החרדה האישית על משה ואהרון והתנכרות אליהם – “וירב העם עם משה”.
האברבאנל כבר מעיר כאן שחטאם של בני ישראל לא רק היה תלונתם אלא חוסר ההתחשבות שלהם במצבם של משה ואהרון. “שבמקום שהיה להם לבוא לנוד למשה ולאהרן ולנחמם במיתת אחותם הנביאה נקהלו לריב עימם ולא לנחמם” (אברבאנל שם).
מדוע לא גילו בני ישראל אמפתיה למות מרים הנביאה? התורה חושפת בפנינו את תופעת “האשמת הקורבן”. כשהאדם חושש ממשהו לא ידוע, והוא נמצא במצב רעיל של אשמה פנימית, הוא צריך להתנקות. וכדי להתנקות הוא בוחר לו שעיר לעזאזל – “האשמת הקרבן”. במקרה שלנו הקורבנות הם משה ואהרון, התירוץ לזה שהם לא מנחמים את משה ואהרון הוא שהם סובבו את העם במדבר ללא צורך עד כדי כך שאחותם לא שרדה את המסע. ולכן אין צורך ללכת ולנחם אותם ואין צורך לגלות אמפתיה, שהרי משה ואהרון אשמים במות מרים.
עד כדי כך הייתה האשמה חזקה שמשה רבנו ואהרון התחילו לקבל באופן תת-הכרתי את אותן האשמות, מחשבות ואמונות של העם. ורמז על זה האברבנאל בביאורו על חטאו של משה: “ומשה ואהרון התעצבו בשומעם הרמז ההוא”, אותו רמז הקושר אותם לחטא המרגלים ולנדודי בני ישראל במדבר 40 שנה. ואם נעז ונצעד צעד נוסף באותה מחשבה נוכל לומר שמחשבתם הייתה שאם משה לא היה חוטא וגורם לנדודי בני ישראל במדבר, אולי אחותו הייתה נכנסת בחיים לארץ ישראל.
תופעת האשמת הקרבן היא עתיקת יומין. כל אדם שמרגיש באשמה פנימית מעוניין להתנקות מאותה אשמה, וכך האדם אומר לעצמו: אני בסדר, דרכי היא הנכונה, אני במקום בטוח. ולכן הוא מרחיק את המצב הטראגי מחייו, ומשליכו על אדם אחר. כך אפשר להמשיך בשגרת החיים ולהגיד לעצמך ‘לי זה לא יקרה’. כך עשו בני ישראל שהיו בחרדה לפני הכניסה לארץ, והאשימו את משה ואהרון בעקיפין במות מרים אחותם. אך התורה מלמדת אותנו את הצורך לגלות אמפתיה לאדם ולהיות עמו בעת צרה; התלונות יכולות לחכות – אבל כעת צריך לנחם את משה ואהרון על מות מרים.

אולי יעניין אתכם:

תחת תאנתו

תחת תאנתו מאת: עמי יוגב כמה מעלות יש לה, לתאנה הבריאה הזו – הפרי היחיד כמעט ששומר באדיקות על עונה מיוחדת בשנה “התאנה חנטה פגיה”

קרא עוד »

מבשלים בריאות

מבשלים בריאות מאת: עמי יוגב הפשילו שרוולים: הפעם לא נסתפק בקריאה – וניכנס היישר אל המטבח הפעם, אני – כותב הטור – ואתם – הקוראים

קרא עוד »
נגישות