מתבלים את הדיון ההלכתי

הסומאק, חביבם של אוהבי הבישול, נותן הצצה לבעייתיות אפשרית בכשרות תבלינים

באחת מקבוצות הפודיז שאני חבר בהן ברשת (בכל זאת אני עוסק באוכל…) נשאלה השבוע השאלה הבאה: מהו התבלין הכי אהוב עליכם? בלי להתבלבל בכלל הגבתי: סומאק! ואז הסתכלתי על שאר התגובות. רוב המגיבים גם הם כתבו….ניחשתם נכון! סומאק! רוב הציבור בקושי מכיר אותו, אבל הבשלנים יודעים: הסומאק תופש מקום של כבוד בעולם התבלינים, לכן הוא ישמש עבורנו ככניסה לכל הנושא של כשרות תבלינים.
חשוב לדעת: ההגדרה של תבלין אינה הגדרה בוטנית. ניתן להפיק תבלינים מפירות, עשבים, זרעים או שורשים (אפילו מלח הוא תבלין). הגדרת תבלין היא הגדרה קולינרית – בהתאם לשימוש, ולהלן נראה שהקביעה הזו מאוד חשובה מבחינה הלכתית. בתור ‘תבלין’ נוכל להגדיר בעצם כל חומר הניתן במאכל או בתבשיל לשם שיפור הטעם.
והסומאק? הסומאק מופק מפירותיו האדומים של צמח האוג (יותר מ-250 זנים!) ובאזור הים התיכון הוא מופק מאוג הבורסקאים. הפירות האדומים הם אלו שנתנו לתבלין את שמו “סומאק”, שהגיע מן השפה הסורית ומשמעו ‘אדום’. מעלתו של הסומאק הוא הטעם העדין שלו. הפירות נכתשים לאבקה דקה וכאן מגיעה השאלה הכשרותית: היות ובניגוד לתבלינים אחרים התבלין אינו עשוי מעלים/עשבים/ שורשים שנטחנו אלא מן הפירות, יש לדאוג לחומר משמר כלשהו למניעת ריקבון, אולם המשמר חייב להיות כזה שלא יקלקל את טעמו העדין של הסומאק. הפתרון האידאלי הוא מיץ לימון או… חומץ. והנה אתם מבינים את הבעיה בעצמכם: חומץ יכול כמובן להגיע מיין, והרי לנו בעיית כשרות ממשית במוצר תמים כביכול כמו תבלין. אמנם גוי שנגע בחומץ אינו אוסר אותו, אך כאשר מקורו של החומץ הוא יין נכרים שאסור מדין סתם יינם ברור שגם החומץ אסור (יו”ד קכג, מנחת יצחק א, קכח). יחד עם זאת, למיטב ידיעתי הסומאק הוא התבלין היחיד שתיתכן בו בעיה של הוספת חומץ.
במשך שנים רבות מקובל היה אצל הפוסקים להניח כי בתבלינים אין חששות איסור, כדברי תלמידו של הט”ז בעל הנחלת שבעה (סי’ כא): “אודות הבשמים ששאל מעלת כ”ת הכתושין במכתשת או הנידוכין ונטחנין בריחיים… לא ראיתי בשום פוסק שום חשש איסור בדבר, וגם המנהג בקרב ישראל לקנות הבשמים שחוקים מן הכותים, מלבד הכורכום באין מוחה ואין פוצה פה ומצפצף, כי למאי ניחוש ליה…”. יחד עם זאת חשוב לזכור נקודה חשובה: ראינו כי התבלין מוגדר כמי שתפקידו לתת טעם בתבשיל (או לחזר ולהדגיש טעמים קיימים) ולכן חל על תבלין הכלל של ‘כל מילתא דעביד לטעמא לא בטיל’ – דהיינו במידה ויש בתבלין בעיה כשרותית, קשה יהיה לסמוך על ביטול בששים משום שעצם העובדה שטעמו של התבלין מודגש ומורגש מונעת את הביטול (יו”ד צח, ח).
אחת השאלות השכיחות לגבי אלו המגדלים תבלינים בגינה הפרטית שלהם היא לגבי הפרשת תרומות ומעשרות. הלכתית יש להבחין בשאלה זו בין שני סוגי תבלינים: כאלה הנאכלים (כמו בצל, שום, פטרוזיליה) וכאלה המשמשים לנתינת טעם בלבד. בעלי התוספות (נדה נ.) סוברים שרק הסוג הראשון חייב בתרומות ומעשרות. חשוב להדגיש שהשאלה כאן איננה שאלה עובדתית: מה עושים, אלא שאלה של מטרה: לשם מה הכניסו את התבלין למאכל. ייתכן ואמנם אדם יאכל את הרוזמרין שבתבשיל, אבל מטרת נתינתו בתבשיל הייתה נתינת טעם בלבד. לגבי עלי תה סבר הגר”מ אליהו זצ”ל כי דינם כתבלין למאכל ויש להפריש מהם תו”מ לפחות ללא ברכה.

הכותב מומחה לחומרי גלם וכשרות תעשייתית ומשמש כראש ועד הכשרות של ועד הכשרות ‘השגחה פרטית’. בכל שאלה ניתן לפנות ל: rabbiod@gmail.com

אולי יעניין אתכם:

מחזירים עטרת ליושנה

נחל השודדים, מלכה צלבנית ושמן הזית המשובח של ראש הממשלה לשעבר: טיול היסטורי עתיר הפתעות מעפרה לעטרת כתבה מרכזית גיליון 166 – קום והתהלך בארץ

קרא עוד »

מהמדבר עד המבצר

מהמדבר עד המבצר מאת: עמיתים לטיולים, כתב: ירון בוצר בהובלת מאור דרור וד”ר חזי הורן טיול עומק למרחב מצודת הורקניה, מאמות המים ועד המדרגות לשומקום

קרא עוד »
נגישות