סוכת חיים ושלום

ציון חג הסוכות בקהילות יהודיות נידחות עלול היה לסכן את חבריהן. ולפעמים – דווקא ההקפדה על ישיבה בסוכה הצילה נפשות

סיפור המעשה שנספר לכם להלן, אירע שנים מעטות לפני מלחמת העולם השנייה. שנות ה-30 של המאה הקודמת היו קשות במיוחד עבור יהודי ברית המועצות. הטרור האכזרי של סטאלין פגע קשות באוכלוסייה היהודית ובמיוחד ביהודים שומרי תורה ומצוות. הם היו תחת "השגחה" מתמדת של המשטרה החשאית, רבנים, שוחטים ושאר "כלי קודש" היו חשודים בעצם טבעם ומהותם בהפצת יידישקייט (יהדות) והיו נתונים ל"טיפול" חמור ואכזרי ביותר. רבים מהם נעצרו, עונו, נשלחו לארץ גזירה ולמחנות כפייה שמהם רק לעיתים רחוקות חזר מישהו חי.
שאול, שהוא גיבור סיפורנו, חי בשלווה עם אשתו ושתי בנותיו בעיירה קטנה. הוא לא התעניין בפוליטיקה, אולם היה נחוש בדעתו לנהל אורח חיים יהודי מלא כפי שראה בבית הוריו וגם לעזור ליהודים אחרים שרצו אף הם לנהל את חייהם על מבועי התורה והיהדות.
בשקט ובהצנע היה שאול מכנס ידידים ושכנים כדי לארגן "מניין" לתפילה וכן סידר שיעורים ללימוד תורה. הואיל ולימודי יהדות היו אסורים בתכלית, נאלצו ללמד את הילדים הקטנים בקבוצות קטנות, בסודיות גמורה, ממש בתנאי מחתרת וכאשר בא חג הסוכות, הוא אף העז ובנה לעצמו סוכה קטנה בחצר האחורית של ביתו, לשם היו באים ידידיו ומכריו, ביחידות ובצנעה מרבית כדי לקיים את מצוות הישיבה בסוכה.
דברים אלה ורבים אחרים עשה שאול מבלי להתחשב בסיכון ביטחונו האישי, כדי לעודד את היהודים לקיים את דתם בנסיבות הקשות ביותר.
לקראת סוף אותו קיץ שבו אירע המעשה, היה מצב היהודים קשה מתמיד. המשטרה החשאית הגבירה את גיחותיה על בתי היהודים והם נעצרו כ"אויבי המדינה".
אשתו של שאול, שחששה לשלומו, ביקשה ממנו בדמעות שיעזוב את העיר לזמן מה. היא הייתה בטוחה כי המשטרה החשאית 'שמה עליו עין' והוא נמצא "על הכוונת" – ומי יודע מה עלול לקרות לו. שאול היה נרגש ביותר בשמעו את דברי אשתו ובנותיו, אך ביודעו כי יהודים רבים תלויים בו לא אבה לעזוב הכל מאחור ולהסתלק. הוא הכיר אמנם בהיגיון שבדבר וחשב כי למען ביטחונו האישי היה עושה טוב אם היה עובר לזמן מה לעיר אחרת, אך חשב שעדיין מוקדם מדי לעשות זאת. הוא חיכה עד אחרי ראש השנה, כי הרי מי ידאג למניין אם הוא לא יהיה כאן? ביקש מאשתו לגלות קצת סבלנות והבטיח שיעזוב מיד לאחר ראש השנה.
ראש השנה עבר בשלום, גם יום הכיפורים בעזרת השם. יהודי המניין לא ניסו להשפיע על שאול שיישאר אך מבטיהם הסגירו את רחשי לבם.
שאול השתדל להיזהר יותר מתמיד והחליט לבנות את הסוכה לא במקום הרגיל, קרוב אל שער הבית, אלא בפינה מאחורי המחסן שלא תעורר תשומת לב מיוחדת ובעזרת השם – הכל יהיה בסדר, ומיד אחרי סוכות ייסע.
שאול אמר ועשה. הוא בנה סוכה, הסתיר אותה היטב וכיסה אותה בסכך כשר למהדרין. הסוכה הייתה קטנה מתמיד אבל איזו שמחה הייתה כאשר היהודים בליל החג, אחד-אחד קידשו על היין ואמרו "לישב בסוכה". היו כאלה שגם אכלו את ארוחותיהם שם לפחות בשני הימים הראשונים של "זמן שמחתינו".
שאול היה מלא שמחה, אולם אשתו הייתה מודאגת יותר מתמיד. היא חזתה שחורות וחזרה וביקשה את בעלה לרחם על עצמו ועל משפחתו, לא לדחות יותר את יציאתו ולעבור מהר לעיר בה גר גיסו. לבסוף, לא יכול שאול לעמוד בפני דמעותיה והבטיח לה חגיגית, כי הוא ייסע למחרת היום. "הלילה ארגנתי שיעור לקבוצת צעירים, זה יהיה מעין 'מסיבת פרידה' ולמחרת אסע, אם ירצה השם" אמר לאשתו.
באותו הלילה הוא שב לביתו מאוחר יותר מתמיד, בילה שעה ארוכה עם הצעירים, כי מי יודע מתי יפגוש אותם שוב. היה עייף מדי ובמצב רוח רציני ולפתע הרגיש כי הוא צמא, לקחת כוס מים, אך מיד נזכר כי כמנהג חסידים אין הוא רגיל אפילו לשתות מים מחוץ לסוכה, הוא עודד את עצמו לא להתעצל, לבש מעיל, כי היה קריר בחוץ ועם כוס המים ביד יצא אל הסוכה.
שאול נכנס לסוכה שהייתה נתונה בעלטה מוחלטת. התיישב, שתה את כוס המים ונשאר יושב זמן מה. כנראה שהוא התנמנם קצת. לפתע התעורר לשמע דפיקות רמות על שער הבית, הוא קפץ על רגליו והיטה אוזן כדי לשמוע את המתרחש. הדפיקות התחדשו ביתר שאת ועתה לא היו לשאול כל ספקות: "הנה הם באו לקחת אותי", אמר לעצמו. הוא השתדל לא לאבד עשתונותיו, לשמור על קור רוח ולראות איך ייפול דבר.
לאחר שניות שנראו כנצח, שמע קולותיהם של שני גברים שצעקו ברוסים: "פתחו את הדלת! זו המשטרה!" לאחר מכן שמע את קולה של אשתו מתערב בקולותיהם של הללו. בבית הועלה האור והאורחים הבלתי קרואים ערכו כנראה חיפוש יסודי. אחר כך הוא שב ושמע את קולותיהם: "זה לא מובן כלל, הייתי בטוח שנתפוס אותו והנה הציפור התעופפה לה…".
סילון של אור שבא מפנסו של אחד השוטרים שטף את החצר, אך שאול היה מוחבא היטב מאחורי הקיר של הסוכה. לאחר מכן השתרר שקט וצעדיהם המתרחקים של הסוכנים החשאיים בישרו כי הסכנה חלפה, לפחות לשעה קלה.
שאול פעל מהר, אפילו לא נכנס לביתו אלא הסתלק דרך הפתח האחורי הבית, עקף את הרחובות הראשיים ובדרכי עקיפין הגיע אל אחת התחנות הצדדיות של הרכבת העוברת את העיירה. הוא חשש כי בתחנה הראשית יהיה מסוכן מדי עבורו. כאשר הגיע לתחנה, בדיוק עמדה הרכבת לצאת משם. קפץ ונכנס לאחד הקרונות. אפילו לא ידע לאן נוסעת הרכבת, אך זה לא היה חשוב לו, העיקר להסתלק מכאן חשב, ובמהירות האפשרית.
בינתיים חיכתה לו בבית אשתו המודאגת, שלא ידעה מה קרה לבעלה. היא הייתה אסירת תודה שבעלה לא חזר הביתה אותו הלילה, כפי שחשבה, וכך הוא נמלט מידי רודפיו. אולם מה הלאה? מה יהיה עליו אם יחפשו אותו שוב? היא הייתה בטוחה כי השם יעזור לבעלה איפה שלא יהיה והוא ישמור עליו שלא ייפול לידי מבקשי נפשו.
יחד עם ביטחונה העז הייתה מודאגת למדי והימים נראו לה נמשכים כנצח. היא חיכתה להודעה מבעלה שתבשר לה שהכל בסדר אתו והנה, כעבור שבוע או יותר, הביא לה דוור מכתב מגיסתה שקריאתו הביאה לה דמעות גיל בעיניה. במכתב היה כתוב כי גיסתה מצטערת להודיע לי כי בעלה לא מרגיש טוב זה זמן מה. "למרבה המזל", כתבה, "יש לנו אורח שעבר באחרונה אותה מחלה עצמה וכך הלכו שניהם יחד לנוח קמעה ולרפא את מחלתם". גיסתה הביעה תקווה שהיא ובנותיה מרגישות בטוב וסיימה את המכתב באיחולי "להתראות".
עתה היה לה ברור, כי אחיה ובעלה סבלו מאותה "מחלה", אולם ברוך השם הם עתה "בקו הבריאות", היינו במקום מבטחים. עתה היא תחכה בסבלנות לד"שים נוספים עד שתבוא ההודעה המיוחלת, בה ייאמר היכן ומתי יכולה היא ובנותיה לפגוש את בעלה במקום מגוריו החדש.
זה לקח קצת זמן, אך בסופו של דבר התאחדה המשפחה בעיר רחוקה. רק אז סיפר שאול לאשתו ולבנותיו על דרך הצלתו המופלאה, הודות למצוות סוכה שקיים באותו לילה…

אולי יעניין אתכם:

מחזירים עטרת ליושנה

נחל השודדים, מלכה צלבנית ושמן הזית המשובח של ראש הממשלה לשעבר: טיול היסטורי עתיר הפתעות מעפרה לעטרת כתבה מרכזית גיליון 166 – קום והתהלך בארץ

קרא עוד »

אל ארצי.

עין תות, שבע אחיות וצינור חצוב בסלע – סיור תנ"כי מהישוב בית אל למעלה מכמש, ושאלת מיליון הדולר: איפה היא בית אל המקראית? קום והתהלך

קרא עוד »

בעין הלבנה

בעין הלבנה הדריך וכתב: יצחק אריאל | יזם והפיק: עמית אררט | צילומים: דר' זאב רוטקוף קריאות שמחה וצהלה וקפיצות למים הקרים בשעה 23:00 בלילה

קרא עוד »
נגישות