רוטשילד בשדרות הר ציון

כאבו של השבוי הישראלי במצרים שתורגם לקרן אור לקהילה

רוטשילד ישראלוב

מי שעובר בשדרות הר ציון בדרום תל אביב, לא יכול שלא להתרשם מן המבנה הלבן והתמיר המתנוסס לתפארה ונושא את שמה של משפחת ישראלוב.
בית הכנסת הזה של העדה הבוכרית, מאכלס סיפור מרתק שתחילתו באיש ההגנה, רוטשילד ישראלוב, שהצטרף כחייל בארגון ההגנה בשנת 1948 ללא ידיעת הוריו לפלוגה הדתית שהצטרפה לגדוד 51 של גולני, גדוד ששירתו בו גם בנו – אבינועם ישראלי, אומן יודאיקה ידוע – וגם הנכד גיא.
מאוחר יותר הודיעו לצעירים שהתאמנו באזור בן שמן כי הם יוצאים למבצע צבאי בן 48 שעות בגבעה 69 הנמצאת באזור ניצנים של היום, סמוך לאשדוד. שוב וללא ידיעת הוריו ארז רוטשילד טלית, תפילין, מברשת, משחת שיניים וספר תהילים ויצא למשימה.
הם היו אמורים להחליף את גדוד 52 של גולני, כאמור לשתי יממות, אבל לפתע חטפו הפגזה מסיבית מעשרות כלי ארטילריה של המצרים, מטוסים, טנקים, תותחים וכל כלי נשק אפשרי. בהפוגות בין ההפצצות נרדם, מותש, לזמן קצר וחלם על סבתו אוי-ביביש המבטיחה לו כי הוא יעבור את הכל בשלום ויחזור הביתה להוריו שכבר היו טרופים מדאגה לבנם.
התחמושת הדלה שהייתה בידי המגִנים לא הספיקה כדי להשיב אש אמִתית וכך מתוך 14 חיילים שהיו על הגבעה נהרגו שבעה, שבעה נפצעו וארבעה נותרו ללא פגע.
רוטשילד, שהיה גם חובש שכמה מן החיילים והקצינים מתו בידיו, ביקש תגבורת בקשר, אבל זו התמהמה ולא הגיעה. בלית ברירה, הרים גופיה על קנה הרובה במקום דגל לבן לאות כניעה.
שלושה קצינים מצרים ושני סודנים הגיעו אליהם. דבר ראשון ירו למוות בפצועים. רוטשילד לא היה יכול לחשות וירה למוות בחיילים הסודנים. הוא הטעים בפני המצרים שעל פי חוקי השבי אסור היה להם להרוג את הפצועים. הארבעה נלקחו בשבי והושמו במחנה השבויים האכזרי ביותר של המצרים בסביבות קהיר. הם עברו מסעות של לעג, בוז, יריקות ומכות יומיומיות.
שמואל, אחיו של רוטשילד, היום יו"ר בית הכנסת והרוח החיה בו, מספר כי תופעת השבי לא הייתה אפילו מוכרת אצל צה"ל שקם זה עתה. הצלב האדום אמנם ביקר אצלם, אבל לא טרח לדווח על כך לצבא שבחיתוליו.
מסכת הייסורים והעינויים נמשכה תשעה חודשים ואט-אט צורפו גם חיילים בריטים שנפלו בשבי. אחד מהם, ג'ורג' שלי (נשבה יחד עם פלטיאל מכלף, שהיה אחיו של מי שעתיד להיות הרמטכ"ל השני של צה"ל מרדכי מקלף), הצליח לברוח במעשה גבורה שעשה, כשהוא הורג חייל סודני בדרך, נוטל את בגדיו וכך מצליח להגיע לנמל פורט-סעיד, שוחה לעבר אנייה בריטית ומצליח להגיע לפמגוסטה שבקפריסין. שם הוא יוצר קשר עם אחד מאנשי הפלמ"ח באי, שמעלה אותו לאנייה המביאה אותו לחיפה ב-15 בנובמבר 1948. הוא בעצם זה שהציל את השבויים, שכן כתב דו"ח לצלב האדום על התנאים האיומים בהם הם מוחזקים, דו"ח שעורר הדים רבים והביא לביקור חוזר של הצלב האדום. הפעם תוך בדיקה אמתית של מצב השבויים ופרסום שמם. הביקור הביא לשינוי דרמטי במצבם והם זכו למידה של אוטונומיה, אוכל משופר ובדיקות רפואיות.
לאחר משא ומתן והפסקת האש חזר רוטשילד לבית הוריו ועוד זכה להשתתף בשלוש מלחמות נוספות.
בימי הדמדומים בבית הכלא המצרי, נשבע לעצמו שאם ייצא חי מן התופת הזו יקים בית כנסת שיתעד גם פרק זה בחייו ויזכיר את חבריו, חללי גבעה 69 מגדוד 51.
ההורים ושמואל אחיו הקימו תחילה צריף קטן, אחר כך הפך זה לבית תפילה ומרכז קהילתי שדואג לכל אנשי האזור, מעמיד לרשותם בחינם אולם לשמחות ולהבדיל אזכרות, כשגם הדור הצעיר, כמו האחיין, יניב ישראלוב, ממשיכים את מסורת האירוח והארת הפנים לקבוצות רבות המבקרות במקום.
רוטשילד ישראלוב של שדרות הר ציון הגשים את חלומו.

אולי יעניין אתכם:

בעין הלבנה

בעין הלבנה הדריך וכתב: יצחק אריאל | יזם והפיק: עמית אררט | צילומים: דר' זאב רוטקוף קריאות שמחה וצהלה וקפיצות למים הקרים בשעה 23:00 בלילה

קרא עוד »
נגישות