לב שומע

לא רק האוזן צריכה לשמוע אלא גם הלב. ומדוע צריך להיזהר מראייה?

“וַיְדַבֵּר ה’ אֲלֵיכֶם, מִתּוֹךְ הָאֵש קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים, וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל[..]כִּי לֹא רְאִיתֶם, כָּל תְּמוּנָה, בְּיוֹם דִּבֶּר ה’ אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ[..]פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל”
התורה במעמד הר סיני כבר הכריעה את השאלה עתיקת היומין – מה טוב ממה?
טוב משמע אוזניים ממראה עיניים. רבות דובר במעלות השמיעה בספרות חז”ל וכוונת התורה להדגיש שיש עדיפות לאוזן מאשר לעין. מהי אותה עדיפות?
ניתן לומר שהשמיעה ברובד העמוק פירושה הפנמה של הדבר הנקלט בחושים.
השמיעה בחז”ל פירושה פעילות אקטיבית לקליטה של מסרים מסוימים הנזרקים לחלל האוויר. אחת הדוגמאות הבולטות לשמיעה מצינו לגבי הנבואה – נושא עמו מתמודד הרמב”ם במורה נבוכים. ההתגלות והנבואה כידוע היא בעייתית מבחינה פילוסופית. כיצד אלוקים מתגלה לנביא? הרי מצד אחד צריכים אנו לומר שאין שינוי בעולמו של הקב”ה והוא תמיד “משדר” את נבואתו: ‘אני ה’ לא שניתי’, אך מצד שני ההתגלות הרגעית והפסקת ההתגלות היא חלק מהותי מהתפיסה הדתית ‘מצוה ומצווה’ כפי שמצינו בפרשתינו בעשרת הדברות. אחד מהפתרונות שהוצעו לסתירה זו הוא הפסוק בסוף פרשת נשא:
“וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, לְדַבֵּר אִתּוֹ, וַיִּשְׁמַע אֶת-הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-אֲרֹן הָעֵדֻת, מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים”.
הקול המדבר אל משה רבנו מבין הכרובים לאחר הקמת המשכן הוא לא קול רגעי, אלא קול מתמשך והולך תמיד מששת ימי בראשית. משה רבנו מטה אוזן ומצליח לשמוע את הקול הבוקע מבין הכרובים, ולכן המילה “מדבר” מנוקדת עם חיריק תחת האות מם.
וכמו שמפרש רש”י, “כמו מתדבר. כבוד של מעלה, לומר כן: מדבר בינו לבין עצמו ומשה שומע מאליו”.
ללמדנו שהקול הבוקע ועולה הוא תמידי מאז נברא העולם, ותפקידנו הוא להטות אוזן ולשמוע אותו, כך היה עם אברהם שהצליח לשמוע את הקול המדבר אל העולם באמירה של ‘לך לך’ מארצך, וכך היה עם יתרו – ‘וישמע יתרו’, שהשכיל לשמוע את משק כנפי ההיסטוריה היהודית. הקול הזה האלוקי מנסר בחלל העולם ומעטים הם שמסוגלים לשמוע את אותו קול.
אם כן, למדנו ששמיעה היא האפשרות להתחבר לקול האלוקי המנסר בעולם, וכך מצינו במשנה באבות: “אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב וּמַכְרֶזֶת וְאוֹמֶרֶת אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה” – בת הקול יוצאת אך מעטים שומעים אותה, ומעטים עוד יותר מפנימים את המסר. וכך גם מצינו בתלמוד:
“רבן יוחנן בן זכאי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר מה נשתנה אוזן מכל אברים שבגוף אמר הקב”ה אזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים והלך וקנה זה אדון לעצמו ירצע” (קידושין כ”ב ע”ב).
מה נשתנה האוזן משאר איברים בגוף ששעבדו את עצמם? אלא שלימדונו חז”ל, אילו היתה האוזן שומעת כראוי והלב היה מפנים את המסר, האדם לא היה מגיע לשפל זה לקנות אדון לעצמו. ולכן למדנו שלא רק האוזן צריכה לשמוע אלא גם הלב.
אך ישנה גם אזהרה כפולה – לא רק שצריך לשמוע אלא גם להתרחק מראייה. שכן ראיית הדבר ללא שמיעה יכולה להפוך להיות לפסל ותמונה.
מה מסוכן כל כך בראייה? ראייה בדרך כלל היא מצומצמת ושטחית, חסר את מימד העומק וההבנה בראייה עצמה. הראייה תחומה בגבול מסוים. הסכנה היא בזירון מעמד הר סיני כמראה עיניים ולא כמשמע אוזניים. וכך כתב שד”ל:
“לא ראיתם צורת האל ותארו אלא לא ראיתם שום צורה נבראת העומדת לעורר בדעתכם ציור האל המדבר אליכם, ואחרי אשר לא ראיתם שום תמונה שתעמוד במקום עצמותו, אין לכם גם כן לעשותו שום תורה למען תעמוד לכם לזיכרון אלוקיכם”.
ראיית האל פירושה תחליף לקב”ה בעצמותו. השמיעה לא באה להחליף את עצמות האל אלא לטעת בלבנו מסרים מסוימים שאין בהם להעיד על עצמותו של האל, אבל יש חשש גדול שבראיית עיניים אדם יחשוב שמה שהוא רואה הוא עצמותו של האל, שכן אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ולכן דורש משה רבינו לעצב את הזיכרון הלאומי ולעקור את מראה העיניים ולהעצים את משמע האוזניים, ולכן הוא מצווה את בני ישראל בלשון שמיעה:
“שמע ישראל ה אלוקינו ה’ אחד” – לב שומע לאחדותו של אלוקים.

אולי יעניין אתכם:

שא נא עיניך

שא נא עיניך מאת: שבתאי שירן, מורשת הגליל גבעת ארטיס שבבית אל ממוקמת במקום שהוגדר בתנ”ך “שער השמיים” – אך היא בהחלט מציעה תצפית נפלאה

קרא עוד »

מדבר, לא מה שחשבתם

מדבר, לא מה שחשבתם מאת: שבתאי שירן, מורשת הגליל מחולות צבעוניים לגבי מים רוחשים בגבי ימין ועין ירקעם קְצָת דָּרוֹמָה לִבְאֵר-שֶׁבַערוּחַ בַּמִּדְבָּר נוֹשֶׁבֶת,שְׁבִיל לָעֲרָבָה יָרַד.

קרא עוד »
נגישות