רבות הדרכים

"ויצא" - יציאה במשמעות משולשת, ומשמעותה בכל דור ודור

“ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה”
ליציאה משמעות כפולה. רבקה אומרת ליעקב: “ועתה בני שמע בקולי וקום ברח לך אל לבן אחי חרנה” (כז מג). יעקב בורח, או מדויק יותר, מוברח – מגורש מביתו כדי להסתתר מאחיו המאיים לרצוח אותו. עליו להתנהג כפליט הבורח מרוצח, לחפש מקומות מסתור, לשים לב שלא עוקבים אחריו.
ומאידך, כאשר רבקה משכנעת את יצחק שכבר הגיע הזמן שיעקב יתחתן וימשיך את השושלת המשפחתית, מתארת זאת התורה כך:
“וישלח יצחק את יעקב” – יעקב הופך לשליח ההולך להקים את בניין האומה הישראלית, וכשכזה עליו להתנהג בדיוק ההפך. עליו להיות בעל ביטחון עצמי עם תחושת אחריות אדירה, שכן כל עתיד עם ישראל מונח על כתפיו.
כיצד אם כן יוצא יעקב מבאר שבע – כפליט או כשליח? בעל אישיות מפוחדת ולחוצה או להפך, מלא עוז וגבורה? למי הוא שומע, לאמו או לאביו?
על כך עונה התורה: “וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך פדנה ארם” (כח ח) – הוא שומע בקול שניהם ואף מקדים את אביו לאמו. כלפי פנים הוא בעצם שליח אלוקי לבניין עם ישראל, אך תחושת השליחות שלו אינה מבטלת את הדאגה הנפשית והפרגמטית של היותו כעת פליט הנמצא במצב של פיקוח נפש.
הדיכוטומיה הזו בין תחושת השליחות לתחושת הריאליה טמונה במילה “ויצא” – הוא יוצא ממקומו, מה שגורם לו לטלטלה ולזעזוע, הוא מתנתק מהקבוע והידוע, והופך לאדם הנודד בעולם, שעוצר בהליכתו והולך לישון “כי בא השמש”,
אך מאידך למרות שהוא יודע שכלפי חוץ מצבו בכי רע, הוא אמור להוציא את שליחותו אל הפועל, מה שבא לידי ביטוי בחלומו באותו הלילה.
יעקב – ישראל מתאר את המתח ההיסטורי לדורות של העם הקרוי על שמו. מצד אחד, תחושת שליחות המפעמת בלב אומה לדורותיה, ומצד שני המציאות שטופחת על פניו של עם שנמצא בגלות של הסתר ורדיפות.
מה הוא האופי הרצוי לעם ישראל – רך כקנה המתכופף ברוח ושורד רוחות עזות, או קשה כארז העומד איתן עד שמגיעה רוח עזה שאינו יכול לה?
יש לזכור כי בריחתו זו של יעקב הייתה טקטיקה, אבל אינה מייצגת את האופי הישראלי. כל מטרתה של בריחה זו הייתה יוזמה של ההשגה האלוקית העליונה להקמתו של עם ובמטרה לחזור לארץ ישראל: “ויבוא יעקב לוזה אשר בארץ כנען היא בית אל, הוא וכל העם אשר אתו, ויבן שם מזבח ויקרא למקום בית אל כי שם נגלה אליו האלוקים בבורחו מפני אחיו”.
באיזו גישה על עם ישראל לנקוט בימינו, תחושת השליחות או תחושת הקורבן?
האווירה הציבורית בארץ בשנים האחרונות היא אווירה של תלונות והנהי והבכי הפך להיות נחלת הכלל, “וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא” – חלק מהעם נמצא במצב פרגמטי היוצר בריחה. החלק השני של העם נמצא בתודעת שליחות, בשאיפה לחזון שלא תמיד הוא פרגמטי. האיזון בין בריחה להרגשה של ייעוד טמון בהבנה שלישית של המילה “יציאה”.
היציאה מהעצמי
האדם הלכוד בתוך תודעתו אינו מצליח לצאת מעצמו ולבחון בצורה אמתית את המציאות סביבו: דעות קדומות, מידע לקוי, חברה הומוגנית – כל אלה יוצרים לכידות המובילה לרפיון מחשבתי. כמו כן ההתעסקות עם העצמי והאגו משאיר את האדם לכוד בתוך עצמו, לכן היציאה בראש ובראשונה משמעותה היא לצאת מעצמנו על מנת שנוכל להתמודד כראוי עם המציאות, וזאת על ידי יציאה מהשיקולים הקטנים והזרים וצעידה אל עבר האחר. היציאה מהעצמי יוצרת ספקנות אצל האדם, אין היא מבטלת את האמת העובדתית אבל היא דורשת מהאדם ענווה כשהוא מביע את דעותיו. ענווה בדעות יכולה לשפר את השיח בין חלקי העם ומציאת מכנה משותף ראוי, להמשך קיומנו המשותף כאן בארץ.
אם כן מצינו שהיציאה יכולה להיות בריחה פרגמטית, שליחות אלוקית, או האיזון ביניהן שצריך לבא מתוך יציאה מעצמי אל עבר האחר מתוך ענווה.
“ויצא”… מילה קטנה המסכמת את תולדות עמנו ואף את עתידו.

אולי יעניין אתכם:

שא נא עיניך

שא נא עיניך מאת: שבתאי שירן, מורשת הגליל גבעת ארטיס שבבית אל ממוקמת במקום שהוגדר בתנ”ך “שער השמיים” – אך היא בהחלט מציעה תצפית נפלאה

קרא עוד »

מדבר, לא מה שחשבתם

מדבר, לא מה שחשבתם מאת: שבתאי שירן, מורשת הגליל מחולות צבעוניים לגבי מים רוחשים בגבי ימין ועין ירקעם קְצָת דָּרוֹמָה לִבְאֵר-שֶׁבַערוּחַ בַּמִּדְבָּר נוֹשֶׁבֶת,שְׁבִיל לָעֲרָבָה יָרַד.

קרא עוד »
נגישות