חרדה מוסרית

הבא להורגך השכם להורגו – אבל האם עליך לשמוח בכך?

גולדה מאיר, ראשת הממשלה הרביעית של מדינת ישראל, אמרה: “אנו מסוגלים לסלוח לערבים על ההרג של ילדינו. אך אנו לעולם לא נסלח לערבים על שאילצו את ילדינו ללמוד להרוג אותם”.
המשפט הזה תמוה, מכיוון שבכל קנה מידה מוסרי “הבא להרגך השכם להורגו”. ואמנם ללמוד להרוג אין זה מהמידות הטובות של האדם, אך הגנה עצמית היא הכרח וזה גם מעשה מוסרי מאין כמוהו.
ולכן עולה השאלה – אם מעשיי תואמים את הנורמה המוסרית של החברה או המדינה שאני חי בה, מדוע אני צריך להיות חרד מהתוצאה המוסרית של מעשיי?
ראשית יש לבחון האם יש הצדקה לזכות להגנה עצמית? כלומר: מדוע הותר לאדם להרוג אדם שקם להורגו? אחרי ככלות הכול, התוצאה היא שאחד הצדדים מאבד את חייו. אם כן: מדוע הותר למאן דהוא לעשות כן?
הצדקה מוסרית זו מתחלקת לשלוש דעות שונות.
האסכולה הראשונה סוברת שמכיוון שהתוקף עושה מעשה לא מוסרי בניסיון שלו להרוג אדם – הוא אשם. אשמה זו משחררת את החברה מאחריות לשמור על זכויותיו, בהתקפתו הוא מצדיק את המתתו.
האסכולה השנייה מדגישה את זכותו של כל אדם לחיים. קאנט סובר שאדם יכולה להיות לו תכלית עצמאית בלי שיצטרך לשרת את האחר, ומכאן שזכותו להגן על חייו ועל תכליתו מפני התקפה. הזכות לחיים עשויה להיות מבוססת גם על רעיונותיהם של לוק ורוסו בדבר האמנה החברתית. האמנה החברתית אמורה להגן על האזרח מתקיפה: בכל מצב נתון שאין המדינה מסוגלת להגן על האזרח, האזרח מקבל לידיו את אותה זכות באין חברה וממשל להגן עליו.
האסכולה השלישית היא גישה של תועלתנות – הריגת אדם בנסיבות מסוימות תורמת לטוב החברתי ולביטחונו, משום שהיא מפחיתה הרג ואלימות עתידיים, בין על ידי דילול הרוצחים העתידיים או בהרתעתם.
אין זה משנה באיזו גישה נאמץ, מצינו איפה שישנה הצדקה מוסרית להגן על עצמך. עצם ההרג של התוקף הוא מעשה מוסרי מאין כמוהו.
אך כיצד אמור המותקף להרגיש לאחר שהגן על עצמו והרג את חברו – האם הוא אמור להרגיש שהוא עשה את הדבר הנכון? האם הרגשה מוסרית אמורה לפעם בו?
היהדות טוענת שהרג למרות הצדקתו המוסרית במקרים מסוימים, מאוזן על ידי “חרדה מוסרית” – האיסור של “לא תרצח” הוא כל כך עוצמתי שהוא מכניס את האדם לחרדה מסוימת גם כאשר מעשהו הוא מוצדק.
יעקב אבינו בפרשתנו מתכונן למפגש עם עשיו אחיו. עשיו שהצהיר בגלוי שהוא הולך להרוג את אחיו על גניבת הברכות עומד לממש את איומו. הוא מתקרב למחנה יעקב עם 400 איש לוחמים עשוים ללא חת. יעקב מתכונן למלחמה:
“וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל-יַעֲקֹב, לֵאמֹר: בָּאנוּ אֶל-אָחִיךָ, אֶל-עֵשָׂו, וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ, וְאַרְבַּע-מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ. וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד, וַיֵּצֶר לוֹ”.
רש”י מעיר על הכפילות ויירא וייצר: “ויירא שמא יהרג, ויצר לו אם יהרוג הוא את אחרים”.
יעקב חרד מבחינה מוסרית להרוג אחרים בשעת מלחמה. ולמרות שמלחמה זו נכפית עליו והרג היא האופציה הראויה מבחינה מוסרית צרופה, עדיין ישנה חרדה גדולה מפני המוות של האחר. הפתרון המוסרי לא פותר את האדם מן החרדה של התוצאות המוסריות של מעשיך.
היהדות מחדשת ומעניקה מתנה לאנושות והיא ההתמודדות עם מצבים מוסריים הנעשים מתוך מצבים של אין ברירה. החרדה ממעשה הרצח המוסרי היא מנגנון ההגנה היעיל ביותר של האדם מקהות חושים ומחוסר רגישות כרונית היכולה להתפתח במשך מלחמה ארוכה ושפיכות דמים מוסרית.
היטיב לתאר זאת הרמב”ן על הפסוק:
“כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע” (דברים כג י), וכך הוא כותב:
“הישר בבני אדם בטבעו יתלבש אכזריות וחימה כצאת מחנה על אויב”.
הרמב”ן מסביר לנו שהמלחמה היא מצב מורכב שיכול להפוך גם אנשים ישרים ומוסריים לכאלה שיכולים לגלות אכזריות. המלחמה מקעקעת את הרגישות, והדרך להתמודד איתה היא להיות במצב של חרדה ומועקה מוסרית. האדם מבצע את תפקידי המלחמה אבל יש בו חרדת הקודש כלפי המוסר.
אם כן מצינו בפרשתנו שהמוסר האלוקי בניגוד למוסר הטבעי דואג איפה לנטרל את קהות החושים המוסרית העתידית אל מול צו מוסרי קטגורי רגעי.

אולי יעניין אתכם:

הוורוד הוורוד הזה

מתי בפעם האחרונה תהיתם לגבי כשרות הפלמינגו? מאת: הרב אורן דובדבני יוצאים לספארי? נדבר על כשרות הפלמינגו! למה זה חשוב? כי זה מעניין וגם כי…לפעמים

קרא עוד »

מליחה כהלכה

מליחה כהלכה מאת: הרב אורן דובדבני כמה שלבים שונים מבטיחים שתהליך ההכשרה משיג את התוצאה הרצויה המדור דן בעבר לא מעט בשאלות השחיטה, והפעם נייחד

קרא עוד »

שוקדים על הכשרות

שוקדים על הכשרות מאת: הרב אורן דובדבני מהמרציפן ועד הרוזטה – סוגיות הלכתיות סביב תוצריו של העץ הממהר לפרוח לפני כולם השקדייה עודנה פורחת והגיע

קרא עוד »
נגישות