אישיות כשרה למהדרין

רמת האוכל הכשר לא הטרידה את מנחם בגין בבואו למפגש ההיסטורי עם סאדאת. האב השכול הוא שטרד את מנוחתו

בגין ועזר ויצמן


אני מעלעל בפנקסי העיתונאי מביקור היסטורי שעשיתי עם מנחם בגין, ראש הממשלה, בעת שדרכה רגלו בפעם הראשונה בקהיר ב-25 בדצמבר 1977 – מחוות גומלין לביקורו ההיסטורי של סאדאת בארץ ב-19 בנובמבר 1977. ארמון פחה נושק לנילוס טובל באור יקרות חגיגי. ארוחת ערב ראשונה שעורך הנשיא המצרי, אנואר סאדאת, לאורחו המלווה בפמליה גדולה. חלום שמתגשם? שאלתי את עצמי, כאשר הסבתי כאחד מאנשי הפמליה והתקשורת שליוו את הביקור אל השולחנות הערוכים בקפידה.
היה זה שיאו של יום הביקור הראשון, בו התלווה סאדאת לבגין בביקור בפירמידות. בגין עטוף בחליפה עבה, על אף החום הכבד ששרר בבירה המצרית, זכה להיכנס אל המערה בה שמורה מפרשית מימי הפרעונים, ביקור שזוכים לו רק מעטים. נראה היה שהכימיה עובדת ביניהם, בין סאדאת לבגין, בטורים גבוהים.
לפני שהגענו לסעודה החגיגית, נשאלו אנשי הפמליה במלון מי אוכל כשר, מלבד כמובן ראש הממשלה ומנהל לשכתו הנאמן יחיאל קדישאי. הייתי בודד מבין העיתונאים שביקש את המנה המיוחדת. עכשיו כשנאספה שמנה וסולתה של מצרים, שר הביטחון, הרמטכ"ל, כל הממשלה כולה ומצד ישראל שר הביטחון עזר ויצמן, שר החוץ משה דיין וניסים גאון משוויץ, אורחו המיוחד של בגין (גם הוא הזמין אוכל כשר), המתינו הכל לבואן של המנות הכשרות.
הנשיא סאדאת ביקש לא להתחיל לאכול מן התקרובת מזילת הריר שכבר זרמה אל השולחנות (בשרים, סלטים, מיני תרגימה שהוגשו בטוב טעם ובצבעוניות מפתה) עד שיביאו לבגין, אורחו, את המנה המיוחלת.
מסתבר, שנושא הכשרות עורר אצל המצרים כאב ראש לא קטן, אף לבסוף הם הגיעו: שלושה מלצרים בלבן שהגישו את המנה המיוחדת, מניחים אותה לפני ראש הממשלה ושומרי הכשרות הנלווים. אז ראינו את פניו השחומות של הנשיא המצרי מחווירות כסיד. על המגש הייתה מונחת קופסא של חברת התעופה "סבנה", מנה כשרה שהובאה כנראה ממחסני החברה בשדה התעופה בקהיר. יתירה מזאת, למצרים נאמר כי על פי ההלכה אסור למלצר שאינו יהודי לפתוח את המנה. אשר על כן נאלץ ראש הממשלה בכבודו ובעצמו לגלגל את המעטפת ולהסירה בדי עמל. פניו של סאדאת הלבינו לחלוטין. הוא הביט במבוכה אל המנה שחוממה.
בשלב הבא הייתה קריאה נוקבת בערבית לעברו של הרמטכ"ל גמאסי: "בוא הנה מיד". גמאסי ניתר כנשוך נחש ובא אל השולחן. "יא כאלב איבן כאלב", סינן סאדאת בזעם. "זה נותנים לראש ממשלת ישראל? אני מתבייש", אמר לבגין.
כל הצבא המצרי יצא לחפש "בנדורה, בטאטא". כמה ירקות לרענן את מנת המטוסים הסטנדרטית. ואז בא תור הברכות: ראש הממשלה קם, הרים כוס מים (יין אסור על פי האסלאם) ואמר בפאתוס המליצי שהוא רגיל בו: "אני מרים את הכוס ממי הנילוס לכבודו של העם המצרי ולכבוד הסכם השלום שבפתח. ולגבי המנה הזאת", הוסיף בחיוך מבויש "אל תדאג אדוני הנשיא, אני רגיל לאכול אותה כל יום…". סאדאת התגלגל מצחוק וכל המתח של התקרית המביכה נפוג באחת.
למחרת היום הבנתי יחד עם מאות העיתונאים האחרים שליוו את המסע איזה יופי אנושי פרץ מן האיש הזה, מנחם בגין. היה זה לאחר שיחת העבודה שניהל בגין עם מארחו בבית ההארחה הרשמי "מינה-האוס" בקהיר. השמש צרבה את אנשי העט והמצלמה כברזל מלובן בשמיה של קהיר. אחד מן העיתונאים שלא עמד בחום הכבד אפילו התעלף לרגליי ופונה לבית החולים. ההמתנה לצאתם של שני האישים הפכה כמעט לסיוט, מה גם שהשיחות התמשכו והתארכו, אך בכל זאת, משק כנפי יונת השלום הורגש באוויר.
באותם ימים הכתבים לא השתמשו במחשבים ולכן גורם הזמן, על מנת להעביר את הידיעה למערכות, היה קריטי. גם הלוויינים עוד לא היו בשימוש וצוותי הטלוויזיה הרבים היו צריכים להגיע לנקודת שידור כדי להעביר את התמונות.
ואז, סוף סוף, הם יצאו. כולם ציפו לאמירה המתבקשת מפי שני המנהיגים, אותו סטייטמנט שבלעדיו אין ביקור. אבל במקום לשמוע את השניים, שמעו העיתונאים לפתע את מר בגין שואל את עוזריו, יחיאל קדישאי, דן פתיר ושלמה נקדימון: "היכן מר ווילר, תמצאו לי את מר ווילר". איש מהעיתונאים לא ידע מיהו ווילר ולכן התחילה לפרוח בורסת שמועות וניחושים, במיוחד התעניינו בכך הכתבים האמריקנים, שחשבו כי ווילר הוא וודאי איש מוסד, שב"כ או זרוע מודיעינית אחרת, שכן שמו לא אמר להם דבר. אז הוא הופיע. יהודי קשיש, צנום, חובש מגבעת, התנהל לעבר סאדאת ובגין. מנחם בגין פנה אליו, חיבק ונישק אותו. הציג אותו בפני הנשיא המצרי: "זהו מר משה-חיים ווילר, הוא הגיע יחד עם הפמליה שלי והוא אבא של אדם וגדעון ווילר, שני קצינים שנפלו במלחמת יום כיפור. גדעון בצפון ואדם בסיני. גופתו של אדם לא נמצאה". כאן פנה בגין אל האב שפניו חרושי הקמטים הוארו לרגע. "הנשיא הבטיח לי כי תצא יחידה מיוחדת של הצבא המצרי כדי לאתר את רכב השריון שבתוכו נמצאת, כנראה, גופתו של אדם. הם יעשו כל מאמץ כדי להביאו לקבר ישראל".
גם הנשיא סאדאת לחץ בחמימות את ידו של האב, שחזר ונבלע בהמולת ההמון שהקיף את ה"מינא האוס". עכשיו נפנו שני המנהיגים לשאת את דברי סיכום השיחות. הכתבים הזרים היו מלאי התפעלות. "מעולם לא ראינו מחווה הומניטרית כזו. בדרך כלל מנהיגים רצים אל התקשורת וכאן ראינו מנהיג שהדבר החשוב ביותר עבורו היה לעודד ולנחם אב שכול לשני בנים, שמבקש רק חלקת קבר עבור בנו שנפל. זוהי גדלות נפש לא מצויה", כך אמרו.
אני חשתי גאווה מול המדינאי הענק והמוכשר הזה, ששנים, גם כמפקד האצ"ל, ספג בליסטראות של הרחקה ונידוי, והנה לבו מלא חמלה ואהבה לאדם ששכל שניים ואשר נזקק לו כל-כך, כדי שיהיה לו קבר לעלות אליו.
זה היה ניצחון רוח האדם. לימים אכן נמצאה הגופה ו"מתקן אדם" הצבאי, שליד העיר מודיעין, קרוי על שמו של קצין השריון המבריק שכונן בגופו את בטחונה של המדינה.

אולי יעניין אתכם:

אבני זיכרון בנתיב הגבורה

אבני זיכרון בנתיב הגבורה מאת: יואב ערמוני על הדמויות שזכרונן מרוצף לאורך הדרך בה פסעו יהודי ורשה פאוול פרנקל מרדכי אנילביץ' פרומקה פלוטניצקה יצחק קצנלסון

קרא עוד »

מטען כבד

מטען כבד מאת: יואב ערמוני מכיכר המטענים לנתיב הגבורה: המסלול האחרון של יהודי ורשה אנדרטת האומשלאגפלאץ – מבט מרחוב Stawki אומשלאגפלאץ 1942 אנדרטת האומשלאגפלאץ –

קרא עוד »

היופי של אתונה

היופי של אתונה מאת: הרב יחיאל וסרמן "החיים מתנהלים על מי מנוחות", אומר חבר הקהילה בבירה היוונית ומוסיף – "יש לנו חיי קהילה יפים" בית

קרא עוד »
נגישות