"מי בקצו, ומי לא בקצו"

הרב יחיאל וסרמן נזכר במראות הקשים של יום כיפור ההוא, לפני 44 שנה – על רקע תפילת 'ונתנה תוקף'

בתמונה: הרב וסרמן כחייל על הטנק, במלחמת יום הכיפורים

בתפילות הימים הנוראים, ובתפילת יום הכיפורים בפרט, תפילת “ונתנה תוקף” היא התפילה המרגשת והמשמעותית ביותר עבורי.
בילדותי, התפעלתי והתרגשתי מהסיפור על רבי אמנון ממגנצא, שלפי המסורת חיבר פיוט זה, ובשנות נערותי היו אלו הניגון והמילים אשר כבשו את ליבי. מאוחר יותר בשנות לימודי ב”ישיבת הכותל” בעיר שבין החומות, תפילת “ונתנה תוקף” הייתה אחד מרגעי השיא ביום הקדוש: מאות בחורי הישיבה, הרבנים והאורחים הרבים התפללו בדבקות, המילים נאמרו על ידם בכוונה ובהתלהבות וחלקם גועה בבכי, וקולו של השליח ציבור הדהד – “מי יחיה ומי ימות, מי בקצו ומי לא בקיצו… מי באש ומי במים”. מילים אלו קיבלו אצלי משמעות עמוקה ומיוחדת בתפילת יום הכיפורים בשנת תשל”ד, שעות אחדות טרם פרוץ המלחמה ויציאתם לקרב של עשרות בני הישיבה. בשעות הצהרים נשמעה האזעקה והחלו השמועות בדבר המלחמה וגיוס אנשי המילואים. בשעות אחה”צ החלו ראשוני התלמידים לעזוב את היכל הישיבה בדרכם ליחידותיהם, ובסיומו של היום הקדוש, היו כבר מרבית בחורי הישיבה בדרכם להצטרף לכוחות הנלחמים, ואני ביניהם. יחד עם רבים מחברי לחטיבת הטנקים, הגענו למחנה שלנו, איישנו, חימשנו, זיוודנו את הטנקים ושעטנו לעבר תעלת סואץ, כדי להצטרף לכוחות שלחמו בקרבות הבלימה שהתנהלו באותה עת על גדות התעלה.
בקו החזית התנהלו קרבות הבלימה העקובים מדם ובתדריך שקיבלנו טרם יציאתנו הבנו, כי המצב קשה, ואנו חיילי המילואים חייבים להגיע במהירות ולסייע לכוחות הנמצאים בעיצומם של הקרבות הקשים, וכבר באותו ערב הצטרפנו אליהם. יריית הפתיחה של הגדוד הייתה קרב שריון עם טנקי אויב שחסם את דרכנו, ולאחר קרב קשה נסוג הגדוד המצרי…
ביום שלישי בבוקר מצאנו את עצמנו באזור האגם המר, מנהלים קרבות קשים שנמשכו עד לאחר חצות הלילה. זה היה השמיני באוקטובר, שבו היה ניסיון ראשון להתקפת נגד להדיפת השריון המצרי. קשה ואולי בלתי אפשרי לתאר מלחמה – פגזים עפים וטנקים נפגעים, זעקות פצועים, מראות זוועה של נפגעים והרוגים, באותו קרב נפלו מספר חברים וחלק אחר נפצע.
עם אור ראשון לאחר מנוחת לילה קצרה, החל הגדוד להתארגן לקראת יום לחימה נוסף. לכל איש צוות הוקצבו דקות ספורות לתפילה, לפי התור. כאשר הגיע תורי להתפלל, הופיעו מטוסי אויב, אשר בישרו על פתיחת יום הלחימה הבא, שעבורי הסתיים עם פציעתי בצהרי אותו היום. ביום זה, היה הפעם הראשונה בחיי, שלא הנחתי תפילין.
בשעות צהרים, כאשר מאחורינו כמה שעות לחימה קשות, העפלנו לגבעה שממנה ראינו מאות חיילים מצריים, וכלי רכב רבים נסים דרומה. בקשר החטיבתי נשמעה ההודעה: קדימה הסתער! לירות בכל הכלים. הטנקים שעטו קדימה, כאשר אנו עומדים חשופים בצריח. אולם, כעבור דקות ספורות נחתה עלינו אש תופת מכל הכיוונים והתברר כי עלינו על מארב טילי סאגר.
טיל זה, שהיה הפתעת המלחמה, פגיעתו רעה וקשה. הטנק שלי ספג פגיעה ישירה של טיל סאגר בצריח הטנק, רסיסיו התנפצו ופגעו בחלק גופי העליון. דם רב ניגר מפני, יד שמאל נפגעה קשה, עין שמאל גם היא נפגעה וחשתי שאינני רואה בה. תוך שניות הרגשתי כי כוחי אוזל והולך, התמונה האחרונה שאני זוכר היא עזרא בשארי נהג הטנק עולה לצריח, מחלץ ומשכיב אותי לצדו של הטנק שהחל בוער, ואני נזכר בתפילין שהיו מונחים בטנק, בתא הזווד בחלקו האחורי של הטנק. מכאן אבדתי את ההכרה, ואינני זוכר דבר; מאוחר יותר סיפרו לי חברי כי רצתי לתא הזווד, לקחתי את התפילין והתחלתי לרוץ, והועליתי על צריח הטנק הסמוך. בעוד הטנק עושה דרכו לעבר הכביש, החל צוות רפואי להילחם על חיי. נלקחתי במסוק לבית החולים שדה ברפידים חירום ומשם הוטסתי לבית החולים “תל השומר”, יחד עם פצועים נוספים, כאשר אני מחוסר הכרה.
כאשר אני נזכר בתקופת האשפוז הממושכת, על הניתוחים הרבים שעברתי, אני מוקיר תודה למי שעזרה רבות להפוך תקופה זו לפחות כואבת ועודדה אותי רבות – רינה פייר, אז ארוסתי וכיום אשתי ואם שלושת ילדיי. תמיכתה והאופטימיות שהיא ששידרה, בצד הרצון להבריא ולהשתקם ולבנות בית בישראל, זירזו את ההחלמה.
ארבעים וארבע שנה חלפו מאז המלחמה הנוראה, ואני עדיין נושא על גופי את צלקות המלחמה. יצאתי מהקרבות פגוע בגופי, אך שלם בנפשי וברוחי. פעמים אינספור חוזרים אלי מראות המלחמה האיומה וזוועותיה, טנקים שרופים, כלי רכב מפויחים, הרוגים ופצועים זועקים לעזרה. מאז מלחמת יום הכיפורים יש לתפילת “ונתנה תוקף” משמעות מיוחדת עבורי, המילים “מי יחיה ומי ימות” קיבלו משמעות מעשית. המתפלל עומד במצב של חוסר אונים מול בורא עולם הכול יכול. המתפלל הוא בבחינת “אדם יסודו מעפר וסופו לעפר”. אך בורא העולם הוא מלך חי וקיים והאדם נמשל “כחרס הנשבר, כציץ נובל, כאבק פורח וכחלום יעוף”, והוא נשלט על ידי בורא עולם. קסמו של הפיוט בכך שהוא מבטא בצורה פשוטה, אך ברורה, את דברים אשר קיבלו ממד מוחשי מאד בקרבות.
בעידן הטכנולוגי והדיגיטלי תחושתו של האדם המודרני היא כי הוא כל יכול, מחד גיסא הוא מגיע לחלל, כובש עולם, מייצר טכנולוגיות חדישות ומשוכללות, המאפשרות תקשורת בינלאומית מהירה, ממציא טילים בליסטיים, חלליות ותרופות שבכוחן להדביר מחלות – אך מאידך גיסא, אין הוא יודע מה יילד יום, והכל עלול להשתנות בן רגע והגרוע מכל עלול להתרחש, הוא חש שגורלו נשלט בידי בורא עולם והוא בבחינת “כחומר ביד היוצר”.

הכותב הוא חבר ההנהלה הציונית וראש המערך לשירותים רוחניים בתפוצות

אולי יעניין אתכם:

בעין הלבנה

בעין הלבנה הדריך וכתב: יצחק אריאל | יזם והפיק: עמית אררט | צילומים: דר’ זאב רוטקוף קריאות שמחה וצהלה וקפיצות למים הקרים בשעה 23:00 בלילה

קרא עוד »
נגישות