הסודות של חיפה

המושבה הגרמנית וואדי ניסנאס – קירות מדברים סיפורים

את סיורנו בחיפה הרב-תרבותית אנו פותחים במושבה הגרמנית, בין בתי המושבה הבנויים בארכיטקטורה יקית, אל מול ביתה משפחת שטרובה ברחוב יפו 102 המחזיר אותנו אל המאה ה-19 – בה הגיעו הטמפלרים לארצנו במטרה לקדם את בוא משיחם על ידי הבאת הקידמה לארץ הקודש. הם אכן עמדו בחלקה השני של מטרתם: הביאו את המהפכה התעשייתית לארצנו, בנו את הרחוב המתוכנן הראשון במדינה, הקימו את שירות התחבורה הציבורית הראשון – הדיליג’נס, בית הספר הראשון למורי דרך וכמובן תעשייה מודרנית אשר גולת הכותרת שלה היה מפעל הסבון בבעלותה של משפחת שטרובה, שייצר משמן זית סבון משובח אשר נוכח התודעה הנמוכה בארץ להיגיינה יוצא אחר כבוד לארצות הברית.
דניאל המדריך פוסע מעט קדימה, אל מול בית רוף ביפו 104 ומעביר אותנו 60 שנה קדימה אל סופה של קהילת הטמפלרים תחת המנדט הבריטי של ימי מלחמת העולם השנייה.
רוף, ממקימי המפלגה הנאצית בישראל, הניף את דגל צלב הקרס על ביתו וגייס מתנדבים להילחם בשורות הצבא הגרמני. הבריטים אשר גילו כי מעוז אויב הוקם בעורפם לא יכלו לעבור על כך בשתיקה והגלו את הטמפלרים לאוסטרליה. בתי הטמפלרים עברו לידי ממשלת המנדט הבריטי ולאחר נסיגתם מארצנו לידי הממונה הישראלי על נכסי אויב. עם חתימת הסכם השילומים עם גרמניה, התעקשה ממשלת גרמניה להפחית את מחירם של בתים אלו מסכומי השילומים.
לסקירה המעמיקה של דניאל מוסיפה עמיתתנו איריס זרטל כי חלק מהטמפלרים הוחזקו כשבויי מלחמה והוחלפו עם השלטונות בברלין תמורת יהודים אזרחי הארץ, שמצאו עצמם מסיבות שונות תקועים באירופה המשוסעת, תוך התעקשות מרושעת מצד הגרמנים לא להתיר למשפחותיהם לשוב עמם לארץ – והסוף ידוע.
עוד מספר פסיעות ואנו מול ביתו של פריץ אונגר ביפו 106. פריץ, שהיה בתחילת המאה הקודמת בעליו של שטח חקלאי בן 3,000 דונם במקום בו קמה לימים קריית הטכנולוגיה מת”ם, סבל קשות מתחביבם של ערביי טירה הסמוכה לגנוב משדותיו. מאה שנה לפני שי דרומי ירה בגנב שמת מפצעיו, ומיד קמו ערביי טירה ודרשו צדק. עם פתיחת המשפט המתוקשר הגיעו ערביי טירה ואל מול חבר השופטים המכובד, הקונסול הגרמני והמשטרה העותמאנית, עשו בו לינץ’…
מיד קמו הגרמנים ודרשו צדק…
השלטון העותאמני, שהבין כי לא יוכל לערביי טירה, מסמס את המשפט ורק הגעתה של ספינת מלחמה גרמנית אל חופי חיפה זירזה את טחנות הצדק, וחיש מהר נשפטו עושי הלינץ לעונשים חמורים שלא יושמו בפועל.
מדריכנו חוזר אל שדרות בן גוריון, שנקראו אי אז כרמל שטראסה, אל בית המהנדס יעקב שומאכר. יעקב ובנו גוטליב, שתפקדו מכאן כקונסולי ארה”ב בארץ בימים הרחוקים שלפני העברת השגרירות לירושלים, עסקו רבות באדריכלות ותכננו בין השאר את יקב כרמל בראשון, את המוסקוביה בנצרת ואת בית החולים של המיסיון בצפת.
בסוף המאה ה-19, עם ביקור קייזר וילהלם השני בארץ הקודש (במהלכו נפגש עם הרצל במקווה ישראל), בנה שומאכר מזח בנמל הדייגים הקטן של חיפה המתאים להגעתה של אישיות כה חשובה, ואף התקין מעקה מודרני אשר התאים לנכות ממנה סבל הקיסר בידו.
הבית הסמוך, משכנו של לורנס אוליפנט ממנהיגי הקהילה הטמפלרית, היה אי אז מהבתים המפוארים בשדרה, אך כיום עומד בעליבותו. למרות קורות החיים המרתקים של אוליפנט ופועלו באזור, את האוזן תופסת הרכילות החמה שהסעירה את אזור חיפה לפני יותר ממאה שנים ועסקה באשתו הצעירה והמצודדת אליס ובמזכירו האישי – צעיר בשם נפתלי, עד מותה בטרם עת של אליס מקדחת אשר סיים רומן זה. לימים ייזכר נפתלי הרץ אימבר כמשורר אשר כתב את התקווה ואף יספר כי כל השראתו באה לו מאשה זו.
דפי ההיסטוריה רודפים זה את זה ואנו חולפים אל מול המקום בו התנקשו אנשי הלח”י ב-1947 במפקד הבולשת הבריטית, אלברט קונקווסט, הידוע ברדיפותיו הרבות את לוחמי הישוב והגדיש את הסאה כאשר נפל לידיו עזריאל לבנת (אביה של שרת החינוך לשעבר), לאחר שנורה בעת תליית כרוזים. קונקווסט עינה את עזריאל וזמם להחליף את הכדור ברגלו כדי לקשר אותו עם התנקשות אחרת, מזימה שנמנעה עת עורכי דין שנשכרו על ידי ארגון הלח”י נכחו בניתוח וסימנו את הכדור, הניתוח הראשון בו הצילו עורכי דין חיי מטופל…
עם התפזר ריחו של אבק השריפה אנו מגיעים אל בית זוס, מייסד שירות הדיליג’נס שיש אומרים כי עשה זאת על מנת שאהובתו תוכל לבקרו בחיפה. אכן האהבה מניעה את העולם…
בסמוך לבית תלפיות זה טורח דניאל ומצביע על האלמנטים הארכיטקטוניים אותם ייבאו הטמפלרים ממדינת מוצאם, שהבולט בהם הוא גג הרעפים האדומים שנועד במקור להיפטר משלגי החורף על מנת למנוע את התמוטטות הגג. גגות אלו צברו פופולריות רבה ועם השנים הותקנו ברוב וילות המגורים שנבנו בישראל, הצלחתם הייתה כה רבה עד כי מאז תקופת הטמפלרים לא התמוטט ולו גג אחד מעומס שלג בארץ…
לאחר הכרת המבנים החשובים באזור, מעלה דניאל את העובדה הצורמת כי בכל המושבה הגרמנית לא נבנתה ולו כנסיה אחת. התירוץ לחוסר מבנה שכזה (לא יתכן שהיקים ישכחו דבר מה חשוב כל כך) הוא כי הם היו חדורי אמונה כי המשיח מגיע כל כך בקרוב, עד כי לא טרחו לבנות בית תפילה. מבחינתם הטמפל הוא בלב ומכאן השם טמפלרים.
עם הגיענו לסוף השדרה, אל מול הכניסה המצודדת לגני הבהאים, מפרט דניאל את מגוון הקהילות הדרות בצוותא בחיפה – נוצרים, מוסלמים, בהאים, דרוזים, אחמדים (מוסלמים שאינם מאמינים באלימות) ואפילו יהודים אשר מיוצגים בבית חב”ד הממוקם בקצה המושבה, ופונה לקהל התיירים האינסופי באמצעות המיתוג המתוחכם “שבע מצוות בני נח לשבעים עמים”.
מסענו יוצא מהמושבה אל הקרירות היחסית של הסמטאות החוצות אותה, ואל רחוב אירן בו ממוקם הרובע הבאהי. משם בנבכי הסמטאות אל ואדי ניסנס (בערבית נמיה – כנראה פעם חיו פה יצורים אלו) הממותג כ”מוזיאון ללא קירות”, על שום שפע יצירות האומנות הפזורות ברחובותיו. גרפיטי מורכב הצבוע על פני אחד הקירות נוצר על יד קבוצת צעירים בשם אצבעות שבורות (broken fingerz), שנהגה להתעמת עם פקחי העירייה, עד שהבינה העיריה איזו אוצר חבוי כאן ושדרגה את מעמדם מציירי גרפיטי לאמני רחוב.

עמיתים לטיולים’ – אוהבים וחוקרים את ארץ ישראל ברגליים.
הפעילויות בד”כ חינמיות, להצטרפות שלחו דוא”ל ל-araratamit7@gmail.com

אולי יעניין אתכם:

מלכת השרון

טעמים בשוק, מעפילים בקולנוע ומלטשות יהלומים בלתי נשכחות. ההיסטוריה המפוארת של נתניה פוגשת את המטיילים של היום עיר היהלומים, חבצלת השרון – את הכתבה הזאת

קרא עוד »

מארצות החום אל חלוני

מארצות החום אל חלוני מאת: שגית הורוביץ, ספארי רמת גן הופעתם של גוזלי שרקרקים ירוקים בבית החולים לחיות בר אינה מאורע שמתרחש כל יום בתוך

קרא עוד »
נגישות