הפנים היפות של ג'וצ'ה

מאת: גדעון שלח

סיפור מסע מרתק מנבכי צפון קןריאה- המדינה שמציגה מציאות אלטרנטיבית שלא תיאמן. כתבה ראשונה בסדרה

קוריאה הצפונית? מה נסגר אתך?
די בצמד המלים להצית חשש.
בל ישכח הקורא כי כל שנכתב להלן מצייר התרשמות של אורח להרף (9 ימים כולה), ממסלול הדוק בסד של 'מטעם'. ואף-על-פי-כן, הביקור מרתק. ממש.
גלגלי מטוס 'אייר קוריאו', 'אל-על' של קוריאה הצפונית, צווחו קלות, מעלים אבכת עשן עת התמזגו עם המסלול בבירה פיונגיאנג. נמל התעופה הבינלאומי סונאן, מודרני, הינו שער כניסה למדינה חוצנית. 'הכי רחוק מכדור הארץ על פני כדור הארץ – מציאות אלטרנטיבית'; זכות היוצרים להגדרה היא למדריך הטיול, אברהם תשח, פעם שביעית בחלקת המסתורין.
בין מלוכסני עיניים, הגחנו אל השרוול. עשרה ישראלים. חבורת 'שמעטס', גיל ממוצע נושק שבעים. כאלו ששריטה משתפת להם בקו אופי – סקרנות מכרעת חשש. מעט דרוך נשרכתי בתור הזוחל אל אשנב ביקורת הגבולות. בידיי טפסים, בהם מילאתי פרטים מייגעים: ימי שהות, מקום לינה, הצהרה על מטבע זר, על אחזקת חומר פרסומי – חוברות, ספרים וכו'. דחלילי שרד מנהלים את הטקס. מדים בכחול, חאקי או שחור, כפתורים מוזהבים. מהמעט שנשאתי במזוודתי הקטנה הפך דווקא 'תיקון אחר חצות', ספרו המעולה של יניב איצקוביץ, מוקד התעניינות. זה נלקח אחר כבוד לדוכן הביקורת לחקירה. חשש מדבר תועבה או השחתת מידות טבוע בהם. הפכו בו והפכו, תוהים על כתב הזוי. שמחתי בשובו.
קים, מדריכתנו המקומית, ממתינה ביציאה מנמל התעופה. באוטובוס ממתינים עוד ארבעה: לי, מדריך מוסמך אף הוא; סון, צלם ווידיאו מתעד המסע; צ'אנג, בתפקיד לא מוגדר, וצ'ה, נהג האוטובוס שישרתנו. טרם יציאה לדרך נפרשות בפנינו מצוות 'לא תעשה': לא לצלם לובשי מדים, מחנות צבא, מחסומי דרכים וכו'; חל איסור על שיטוט בלא ליווי; אין יציאה עצמאית מהמלון. האח הגדול פוקח עין, ואינך יודע מי מהרביעייה הנ"ל הוא הקדקוד הגדול. קים, אנגלית טובה בפיה, שבה מדגישה ומבקשת שלא נחרוג מדלת אמות. אתרי הטיול ידועים. אין שלוף. ביקור בבית פרטי, שיחה עם חקלאי בשדה או ביקור בכפר לא מתאפשרים. ואכן, איש מאתנו לא זכה לנהל שיחת חולין עם עובר אורח. הכול מנוילן.

אין להם ארץ אחרת
בתום מלחמת קוריאה (1953-1950), הוכרזה פיונגיאנג בירת הצפון. כשלושה מיליון תושבים. שדרות רחבים, מונומנטים עצומים – שער ניצחון, שער ידידות (לאחות מדרום), אצטדיון 'הראשון למאי' (150 אלף מושבים), הגדול בעולם, מלון ריוגיונג (נשקף מכל מקום), מוזיאונים ומוסדות ציבור, רבי קומות מרשימים.
דופק חיים איטי. שונה מכל כרך בסדר גודל דומה. בשש בבוקר מושמעת מנגינה ברחבי העיר. קום בחור עצל צא לעבודה. חלופה לפעמוני כנסייה או לקול המואזין. הנעימה נוסקת עד לחלון חדרי בקומה ה-30 של מלון 'קוריו'. ברחוב אף לא טיפת אלימות. הרמת קול לא פגשנו, גם לא חלילה פושטי-יד. מחלונות הבתים נעדרים סורגים!
רשתות תחבורה ציבורית פרושות על העיר – אוטובוסים, חשמליות ורכבת תחתית. התנועה בשדרות הרחבות דלילה. מאד. העיר נקייה, הלוואי עלינו, וירושלים על ראש שמחתי. גברים לבושים חליפות אפורות, כהות. נעליים מצוחצחות, סיכה אדומה מעטרת את חזם, ובה טבועים פני המנהיגים הנערצים. חפצתי באחת כזו. למזכרת. לבוש הנשים מגוון מעט יותר, אך הכול משדר פשטות. מעט חנויות. קניונים אין.
קווי דמיון נשרכים אל ימי ראשית קיבוץ. לקום בבוקר לעבודה, לבצעה כמיטב היכולת ולשוב הביתה בשלום. דאגות (כלכלה, חינוך, תרבותיות וכו') הן נחלת המקצוענים. כך כאן. המדינה דואגת לצרכיך – לימודים, דיור, מצרכי מזון, תחבורה, תרבות. חופשת לידה (8 חדשים) ובריאות חינם!
'מס הכנסה' לא כלול בז'רגון.
גלגלי ההיסטוריה לא היטיבו עמם. מונגולים, מנצ'ורים, סינים, יפנים ואמריקאים הקיזו דמם. די להם במלחמות. קים איל סונג נשיאם ומנהיגם הנערץ הנחיל לאומה מתווה אידיאולוגי ייחודי – ג'וצ'ה שמו. משמע – אין לנו ארץ אחרת ואין על מי להיסמך. אם אין אני לי מי לי. 'עמוד האש' (150 מ' גובה!), לפיד תזכורת לג'וצ'ה מיתמר מגדת נהר טאדונג רחב הידיים הזורם בלב הבירה. על-פיו יישק, לאורו חיים. קריסת ברה"מ, התברגנות סין והשינויים בקובה החריפה את תחושת בדידותם.

לחלץ פיסת חיוך משוטרת תנועה
ביטחון – כנגזרת מהחזון, בנו הצפונים צבא אדיר. כמיליון חיילים. לובשי המדים עוסקים גם בחקלאות, בבניין, בסלילת כבישים ועוד. פטריוטיות בעורקיהם.
שיעור בסגידה – מרגע נחיתתך לוקח אותך שיר ההלל לאבות האומה "אישית לוחצת". תמונות השניים – הנשיא קים איל סונג ובנו היו"ר, מלוות את הנתינים באשר ילכו. השליט הנוכחי נעדר ממצג הסגידה, שכן עודו בין החיים. השניים מעטרים כל מבנה ציבור. במקומות רבים הם חוגגים בציורים גדולים או פסלי ענק. העם רוחש להם כבוד. על אמת. באתר ההנצחה 'מנסודה' מתנשאים פסליהם (ברונזה), לגובה 22 מטר! כגובה האסם בשדה נחמיה. הביקור באתר נפתח בקידה עמוקה. ברומא נהג כ… מילא, שיהיה.
הלוגו הלאומי, פטיש מגל ומכחול, משולב ברבים מהפסלים. בכל עיר או כפר ניצב, במקום בולט, אובליסק גבוה, בהיר, עליו נכתב באותיות אדומות: מנהיגנו הגדולים קים איל סונג וקים ג'ונג איל תמיד ילוונו.
תחבורה – הכבישים הבין-עירוניים רחבים. ארבעה נתיבים. מספר כלי הרכב, נער יספרם. תחזוקתם לא משהו אך בעיניי עדיף כך על 'עומס בין בית ינאי למכון וינגייט'. בשדות הנמתחים לצדם, רות המואבייה. כפופים. ביד מעדר זעיר. מנקבים חור בקרקע, מטמינים זרעי תירס. שוורים גוררים מחרשה קוריאני נוהג בם. על מזח יצוק בבטון רכונים מגדלי צדפות. ביד הם מפרידים בין השלל לרשתות. חקלאות ממוכנת – במשורה. צילום הקדמה נאסר. חלקות שדה ומטע – הפנמתי – אינן מוקפות גדר! רמת פשיעה מהנמוכות בעולם.
אוכל – קימצ'י (נתח כרוב מתובל בנוזל אדמדם חריף), הוא המתאבן הלאומי. מוגש בכל ארוחה. חרף אהבתי לאוכל סיני, זה הקוריאני לוקה בחסר. על קינוח, למשל, לא שמעו ואני, בלי תמר מתוק בסיום ארוחה, אין לי חיים. הבירה המקומית דווקא טעימה.
שובר קרח – בצמתים נעדרי רמזור ניצב שוטרשוטרת. מדים כחולים. קסקט וחגורה לבנים. עמידה מתוחה. שפת גוף מריונטית. כך הם שולטים במרחב. הפניית ראש חדה ימינה, בשני טקטים. משם חזרה למרכז ועוד שתי פעימות שמאלה. מבע קפוא. אחת כזו, חיננית, עשתה משמרת לא רחוק ממלוננו. לחלץ פיסת חיוך? אין מצב. גוש קרח. ממרום מושבי באוטובוס צילמתי אותה. יומיים מאוחר יותר, והיא על מכונה, הפרחתי לעברה נשיקה. קלטה וחייכה. נסדק הקרח. מתת חסד מלבבת.
באחד הבקרים חוללו עשרות נשים לבושות חג בכיכר גדולה. קשת גוונים נהדרת. ריקודי זוגות. את הנייד מסרתי לאחד מחברי לקבוצה. שיתעד. נטמעתי בין המחוללות, מחליף בת זוג ומשתלב. חוצפה ישראלית. צעדים פשוטים. מגע אנושי הכי קרוב שמתאפשר.
חינוך – אשר הראונו מעורר קינאה. צורבת. 'מרכז קלור', האהוב שלנו, לחגב ייחשב. במתנ"ס אליו נלקחנו אחר כבוד פקדנו שיעורי מחול, נגינה, רישום, ציור ברקמת משי, כיתות מחשב, מדעים ועוד. פעילות ברמה גבוהה והכול, איך לא, חף מתשלום.
ארמון הילדים הבינלאומי – מנגיונגדה, פסגת החלומות, שוכן לחוף הים. חייבים לראות כדי להאמין. מצטיינים, גם ממדינות באפריקה ובאסיה, חוגגים שם. 5,000 ילדים בו זמנית. מגוון הפעילויות בלתי נדלה: ספורט ימי, סקי בעונת החורף, באולינג, בישול, מוסיקה, ריקוד, משחקי מחשב, קולנוע (תלת-ממד). אודיטוריום ענק, מתקנים חלומיים. ניקיון מדהים, אווירה של סדר ומשמעת. מילדות הם מתוכנתים. צעידה בזוגותשלשותרביעיות דבוקה לדי-אן-איי.
בתחילת סיורנו שם עצרנו לצד אגם מלאכותי. עשרות בני נוער, בנות ובנים בלבוש אחיד חתרו בסירות. בפרץ נעורים החורג משליטה, מלווה ברכינה והושטת רגל אל קערית סירה הרהבתי עוז. 'אפשר?' שאלתי בפנטומימית תוך שאני קובע עובדות. 'תפאדל', הפתיעה מחווה היד. גלשתי אל הסירה. אוחז במשוטים הצטרפתי למשט. באחת הייתי לסלב. הילדים נקבצו לחזות בפלא. זקנדקיקרח חותר במיומנות. זכר לימים רחוקים בבריכות הדגים.
צמתי מידע – מעליות המלון הן צמתים להחלפת מידע בין התיירים המעטים הפוקדים את המדינה. כך למדתי כי ארגוני סיוע הומניטריים פועלים במדינה זה עשרות בשנים. מרופא אמריקאי (מתגורר בצפון קרוליינה), למדתי על תמותה – תינוקות וילדים בעיקר – בשל זיהום במים. "גם בבתי חולים, כאן בבירה", השלים מידע; "המים אינם ראויים לשתייה".
פרשת אניית הריגול האמריקאית "פואבלו" הכתה גלי צונאמי בחורף 1968. חיל הים הקוריאני השתלט אז על הספינה ושבה את צוותה. גל האשמות הוטח משני הצדדים. לאחר חדשים שוחרר הצוות. האנייה עודה קשורה למזח, מוצג במוזיאון המלחמה המרשים. לתומי צילמתי תלמידים עולים בכבש לסייר בספינה. התבקשתי לחדול מצילום. רק לאחר שהתעקשתי, 'הלו! זה שיעור מורשת', ניאותו.
אמת או בדיה – אינספור 'עובדות' על קוריאה הצפונית פורסמו במערב. אחת מהן עוסקת ב'מטרו' של פיונגיאנג. האגדה מספרת כי בכל עת שמגיעים תיירים לתחנה ב'מטרו' מרכזים השלטונות אלפי ניצבים למיצג פעילות תוססת ברכבת התחתית. בדיה מצוצה מהאצבע. בעיניי חזיתי. כך באשר ל'הרחבה קהילתית' עליה יסופר בהמשך. לך דע. צל של ספק נכון כי יישמר בקצה אונה. תחנות ה'מטרו' מעמיקות חדור. מאד. סביר כי במדינה רדופת חרדה קיומית יקנו לתחנות הללו משימות נוספות. מקלט להמונים, למשל. מה רע.
הרחבה קהילתית – בקרבת הבירה הוקם קואופרטיב חקלאי, דגם לעתיד לבוא. 'כאלו כבר יש אחדים' סיפרו מארחינו. המטרה – השוואת רמת חיי החקלאי לבני העיר. בתים נאים. סביבה מטופחת, מוסדות הציבור – צרכנייה, גני ילדים, חדרי לימוד, מגרשי משחק, גינה ציבורית. מהשדות המקיפים עולה ניחוח קדמה. כך גם מאזור החממות. לו יהי.
חגיגות השבעים – בסתיו הקרוב יחוגו שבעים למדינה. האירוע המרכזי ייערך באצטדיון האחד במאי. חזרות מתקיימות במקומות שונים בעיר. קבוצות אנשים בתלבושת אחידה מתרגלות לקראת, חודשים טרם. כמי שצפה כמהופנט באירוע קודם, התחלתי להבין כיצד מניעים מאה אלף איש – בדיוק, בהרמוניה מהממת של צבע ומקצב. כאזרח העולם החופשי אינך יכול להימנע מתהייה: האם הם עושים זאת מבחירה, מפטריוטיזם צרוף או מתוקף צו, אולי לא כתוב אך מובן. יותר עדיף שתתייצב!
איחוד, איחוד, איחוד – משאלת לב זו, התרשמתי, מקננת בלבבות. קוריאנים משני צדי המתרס מייחלים לאיחוד מתבקש. במהלך טיולנו התקיים מפגש היסטורי מרגש בין מנהיגי הקוריאות. קים ג'ונג און עשה היסטוריה כשחצה את הגבול והיה למנהיג הראשון של הצפון (מאז 1953) שערך ביקור רשמי אצל השכנה מדרום. המנהיג הצעיר נטע תקוות כשפסע יד ביד עם מון, נשיא הדרום. חורג בכך מצלם של אביו וסבו. ובקרוב – מי לידי יתקע – מפגש און-טראמפ.
סוף דבר – יצאנו את קוריאה בגבולה היבשתי עם סין. כחמש שעות הפליגה הרכבת מפלנטה הזויה אל מרחב מוכר, מעידן לעידן. בעיר סונגונג שעל נהר היאלו הגדול החוצץ בין המדינות בלמה הרכבת. תחנה האחרונה טרם חציית הגבול. זיק של מתח נעור. מראש נאמר ומכאן שידענו כי תערך בדיקה בכלינו. אל הקרון עולים לובשי מדים. האלו בחאקי אוספים דרכונים, להחתמה טרם חציית גבול, כמקובל. הכהים מתמקדים בכבודה. אחד-אחד נתבקשנו לפתוח מזוודות. שלי קטנה מאד. מתחת לבגדים נחה מחברת. דפים צהובים. בהם ראשי פרקים וחוויות. בכיסי הנייד. קטעי וידיאו וצילומים. מהם אחדים ללא "תעודת כשרות". נדרכתי. מילדות טבועה בי תכונה נבזית של בדיקת גבולות, הליכה בשול, ניסוי על הקשקש. מקדם ההיסטריה חוגג.
מחיטוטם במצלמות חבריי לקבוצה הבנתי כי צוות הבודקים מחפף. נשמתי לרווחה. צלחתי. עדות היותי לא נפגמה.
כמעט ונשלם.
הרכבת צופרת ושבה להתגלגל. אנו נפרדים מתמונות השליטים, אבות האומה, חוצים את היאלו על גשר ארוך, עורק חיים מרכזי לקוריאה הצפונית, בואך סין. לצדו נמתח גשר דומה, קרוע בלב הנהר. 'הגשר המופצץ'. עדות מרשיעה למלחמת קוריאה. לצד המסילה בכניסה לעיר דנגדונג (סין), ניצב דום צמד שוטרים סינים, מכבדים את הרכבת בהצדעה.
זהו. יצאנו. מי היה מאמין שכך. שאותה סין, שאך לפני שנים מעטות הטילה מורא, תייצר תחושת הקלה. איך שגלגל מסתובב.

הטיול אורגן על-ידי חב' הטיולים "תרבותו"

אולי יעניין אתכם:

אבני זיכרון בנתיב הגבורה

אבני זיכרון בנתיב הגבורה מאת: יואב ערמוני על הדמויות שזכרונן מרוצף לאורך הדרך בה פסעו יהודי ורשה פאוול פרנקל מרדכי אנילביץ' פרומקה פלוטניצקה יצחק קצנלסון

קרא עוד »

מטען כבד

מטען כבד מאת: יואב ערמוני מכיכר המטענים לנתיב הגבורה: המסלול האחרון של יהודי ורשה אנדרטת האומשלאגפלאץ – מבט מרחוב Stawki אומשלאגפלאץ 1942 אנדרטת האומשלאגפלאץ –

קרא עוד »

היופי של אתונה

היופי של אתונה מאת: הרב יחיאל וסרמן "החיים מתנהלים על מי מנוחות", אומר חבר הקהילה בבירה היוונית ומוסיף – "יש לנו חיי קהילה יפים" בית

קרא עוד »
נגישות