להקריב או להתקרב

המהות של עבודת הקרבנות נובעת מהמילה "התקרבות" – אבל למה בדיוק?

פרשת ויקרא מתחילה את פרשת הקורבנות וסדר עבודתם:
“וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר ה’ אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קורבן, לה’ מִן הַבְּהֵמָה, מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם” (ויקרא א א )

מי שמסתכל על התחביר של הפסוק הזה מבין שיש פה בעיה. היה צריך לכתוב “אדם מכם כי יקריב קורבן לה'”, שהרי הנושא כאן הוא הקרבת הקורבן לא האדם – האמנם?
רבי שניאור זלמן מלאדי (סוף המאה ה-18) שהיה מייסד תנועת חסידות חב”ד והאדמו”ר הראשון בשושלת זו, מפרש את הדברים כך:
אדם לא מציע קורבן לאלוקים, אלא אדם מקריב את עצמו – “אדם כי יקריב מכם”. מהותו של קורבן, אומר ר’ שניאור זלמן, הוא שאנו מציעים את עצמנו. אנחנו מביאים לה’ את האנרגיות שלנו, את המחשבות, השכל והרגש שלנו. הביצוע הפיזי של הקרבת הקורבן הוא מחווה ציורית לנתינת משהו מתוך עצמנו.
תורת חב”ד אמונה על שתי נשמות לאדם – אחת בהמית ואחת רוחנית. יתרונו של האדם על הבהמה הוא ב”אין” שבו, דהיינו אותו חלק אלוה ממעל שמאפשר לו לחלום, לחזות, לשוטט בדמיון ובמחשבה. המערכת הגופנית – כליות, קיבה ולב –דומה לעולם החי, אך החלקיק האלוקי לא דומה לשום דבר הנמצא בממלכת החי, היא אותה נפש אלוקית עליה מדבר האדמו”ר הזקן.
התורה בפסוק אחד הופכת את המושג “קורבן” על פניו. אין מדובר על האדם המקריב קורבן לריצוי האלים או להתבטל מול האל, אלא תהליך שהאדם עובר על ידי הקרבת קורבנות. המילה קורבן אין פירושה לעשות משהו עבור מישהו(sacrifice) , אלא משמעותה להתקרב אל תודעה מסוימת.
מהי אותה תודעה?
התודעה היא שיש שלטון של הרוח על החומר, לנשמה על הגוף, למחשבה על המעשה הפיזי הטבעי. כיצד מתקרבים אל התודעה הזו על ידי התבוננות בקיום הפיזי האנושי שלנו? ברגע שהאדם לוקח את הנפש הבהמית שלו, המיוצגת בבהמה ועוף, ומבין שהוא למעלה מתרכובת של איברים אורגניים הוא מתחיל להתחבר לנפש האלוקית שלו. התקרבות לנפש האלוקית מביאה לביטול, לפי החסידות, של אותה נפש בהמית. הוא מבין שגוש הבשר הנמצא לפניו לא יכול להיות כל האדם. האדם נמצא למעלה מזה. במעשה הקורבן הוא נפרד מגופו ומתקרב לנשמתו.
זוהי שיטת חסידות חב”ד בעניין של ביטול האגו הנובע מהשיעבוד לגופני והפיזי. בדברי הנביאים מופיע כיוון דומה – “אדם כי יקריב מכם”, שתהיה קרבה בין אדם לחברו: ההקרבה של האדם במהותה צריכה להיות עבור אדם אחר, וזוהי מטרתם של הקורבנות. כיצד ניתן להוכיח זאת?

וכך אומר ישעיהו הנביא:

“לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה’, שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים{..} חִדְלוּ, הָרֵעַ. לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ; שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה”
מטרת הקורבנות על פי הנביא היא להביא להתקרבות בין האדם לחברו. ההבנה שכל אדם נברא בצלם ואנו רק נפרדים על ידי הגוף הגשמי מובילה למסקנה שברגע שמבתרים הגוף הגשמי, פורץ ועולה צלם האלוקים שבנו. ב-‘צלם האלוקים’ אין שוני בין העשיר, החכם והשליט ובין היתום והאלמנה. הקרבת קורבנות ללא היחס למיעוטי יכולת היא ‘מעשה לבטלה’. לפי פירוש זה מעשה הקרבת הקורבנות משמשת כמראה לאדם וממחישה לו שהמפריד בינכם הוא בשר, עור, עצמות וגידים אך נשמתכם אחת היא. תובנה זו באה לדרבן אותו לנהוג בצדק וביושר, ברגישות וברחמים כלפי חברו. מטרת הקורבנות ע”פ הנביא היא להביא את האדם ל – “שפטו יתום ריבו אלמנה”. אין לה’ חפץ במעשה ללא התכלית שלו.

אולי יעניין אתכם:

את עיניך שא מזרחה

את עיניך שא מזרחה כי מראש צורים אראנו…” חזה בלעם על עם ” ישראל, וכשעומדים במצפורים המקיפים את גוש עציון מבחינים עד כמה יופיה והדרה

קרא עוד »
נגישות