חג החירות הגלובלית

ליל יציאת מצרים מהווה מהפך לא רק ברמה הלאומית, אלא גם ברמה ההיסטורית

הרבה דברים השתנו בלילה הזה, שבו העברים הקדמונים אבות-אבותינו יצאו ממצרים. כיום אנחנו תופסים זאת כזיכרון הטבוע במורשתינו וכזכר של ההיסטוריה הלאומית שלנו, אך אין הדברים נוגעים רק למרחב הדתי ההסטורי המצומצם שלנו אלא הלילה הזה שינה התפיסה של כל האדם באשר הוא. אחרי הלילה הזה האנושות תפסה את עצמה אחרת, הגדירה את עצמה אחרת וקיבלה משמעות אחרת להווייתה כאן בעולם.
ההיסטוריון תומאס קאהיל כתב: “היהודים נתנו לנו את הפנימיות ואת החיצוניות, את הראייה החיצונית שלנו ואת החיים הפנימיים שלנו. אנחנו חולמים חלומות יהודיים ומקווים תקוות יהודיות. רוב המילים הטובות ביותר שלנו, כגון: האדם, ייעוד, זמן, ההיסטוריה, עתיד, חופש, קידמה, רוח, אמונה, תקווה, צדק – הן מתנות של היהודים”.
ואכן, יציאת מצרים – הרגע הזה של שחרור עם של עבדים – הגדיר עבור העולם את מושג הזמן כפי שהעולם לא חווה, וכך נבין שהערב זה הוא לא רק חגיגת יום ההולדת של העם היהודי אלא שינוי תפיסה לגבי אחד המושגים החמקמקים ביותר בהיסטוריה האנושית – מושג הזמן.
על מנת ליצור מהפכה של שחרור מעבדות לחירות, צריך לדמיין אותה. צריך לראות בעיני רוחנו דבר שונה מהמצב הנוכחי. אנחנו רואים את כוח הדמיון כדבר טריוויאלי, אבל לא כך היה בתקופה העתיקה במצרים. האדם בעולם העתיק היה משועבד לעונות השנה, למעגל החיים, שום דבר לא משתנה – מה שהיה הוא שיהיה, כך היו דברי הימים של שאר העמים. העולם עצמו לא היה בו חידוש כלל וכלל, רוב העולם חשב שהעולם קדמון ולא נברא. ולכן לאדם עצמו אין נקודת התחלה ונקודת סוף, אלא הוא משועבד לטבע במחזוריות, בבחינת “כי מעפר באת ואל עפר תשוב” וחוזר חלילה. העולם לא מתקדם מבחינה היסטורית לשום מקום.
הקפיצה הגדולה של האנושות התחילה באברהם אבינו והגיעה לשיאה ביציאת מצרים. אברהם ראה את האלוקים לא בטבע, אלא בהיסטוריה. האלוקים לא כפוף לטבע’ הוא לא נע במעגליות אין סוף אלא מופיע לאברהם בברית בין הבתרים ומבטיח לו “ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם 400 שנה [..] ואחרי כן יצאו ברכוש גדול”. האלוקים יוצר אצלנו מציאות שבה אנחנו יכולים לדמין את העתיד, דבר שונה הולך לקרות. יש נקודת יציאה ויש המשכיות ויש מטרה להגיע לארץ המובטחת לאברהם ולזרעו.
השינוי המרכזי ביחס לזמן קורה ביציאת ממצרים. אלוקים מתגלה במצרים לעיני כל במלא הדרו בהיסטוריה ולא בטבע, אלוקים מתגלה כישות שמשוחררת מהטבע ומהמעגליות של הטבע.
הוא לא משועבד לעונות השנה אלא חופשי לגמרי לעשותו כיד הדמיון הטובה עליו, להפוך ים לדם ועפר לכינים לערבב אש ומים יחד, הכל בניגוד לטבע ומציאות העולה על כל דמיון. אלוקים בוחר – יש לו בחירה חופשית.
ואנחנו שנבראנו בצלם אלוקים יוצאים לחופשי יחד איתו ולא משועבדים יותר לטבעיות שאיתה נולדנו. ביציאת מצרים עברנו למושג זמן שונה, לא עוד חיה אנושית המעוצבת על ידי הטבע ונודדת על פני עונות השנה אלא אנושות שיכולה לדמיין עבר ועתיד. בד בבד עם הבחירה החופשית שלנו השתנה אצלנו גם מושג הזמן, יש התחלה ויש גם סוף.
ביציאת מצרים ראינו את אלוקים בהיסטוריה, השחרור ממצרים הוציא אותנו לא רק מעבדות לחירות אלא ממעגליות לדרך שהיא לינארית ומתחילה ואף מסתיימת. הקפיצה הגדולה הנחילה לכלל האנושות את האפשרות לדמיין שיכול להיות אחרת, שיש עתיד טוב יותר והיא בראה את מושג העתיד שאפשר לדמיינו ואינו דומה לעבר. פתאום נמתח קו בין עבר לעתיד בין מצרים לבין ארץ ישראל.
וכך כתב רבי יהודה הלוי “עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם –עֶבֶד ה’ הוּא לְבַד חָפְשִׁי:עַל כֵּן בְבַקֵּשׁ כָּל-אֱנוֹשׁ חֶלְקוֹ, חֶלְקִי ה’!” אָמְרָה נַפְשִׁי”..

אולי יעניין אתכם:

נגישות