קריאת ים סוף

דרך חדשה לקרוא את קריעת ים סוף – בשבת שכולה לידה ונטיעה

שבת פרשת בשלח, נקראת “שבת שירה” – השירה היא אותו פרץ של שמחה שבני ישראל חוו לאחר קריעת ים סוף בחרבה בתוך הים. השבת הזו כולה מוקדשת ללידה ולשלמות.
עם ישראל נמצא ברחם המצרית כבר 210 שנים. קריאתו של משה אל בני ישראל לצאת ממצרים מזרזת את ה”עובר” הזה שנקרא העבריים לצאת ולהתגבש כעם צעיר שנולד מתוך משבר עמוק של עבדות ושעבוד. צירי הלידה הם קשים ביותר – עשרת המכות, הדם על המשקוף, הפרידה ממצרים, ואז המים מגיעים עד נפש – הרחם נפתחת, המים נשפכים ובני ישראל משאירים את השפיר והשליה לטבוע במים העכורים של ים סוף. הים נבקע לשניים ומתוך החרבה בים, נולד עם חדש – עם ישראל.
אמנם לידת דבר חדש הוא קשה, אך כשאנו רואים לפנינו עובר שלם ובריא בגופו ונפשו אזי פורצת בלבנו שירה חדשה: “אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'”. שירה אינה נשמעת באופן מלאכותי, שירה פורצת מלב שמח שמתמלא על גדותיו באושר. בדימוי של קריעת ים סוף כלידת אשה, ניתן למצוא גם את המשך דרכו של העולל הצעיר.
כדרכו של תינוק צעיר הוא בוכה ומתלונן, הוא רוצה מים לשתות ולחם לאכול, אלוקים מניק אותו משדי אימו בדמות המן, כמו חלב האם שהתינוק טועם בו כל טעם שרוצה. הוא לומד ללכת לבד, הוא לומד גבולות, הוא לומד אכזבה מהי וכמו כן אהבה. אך מהי מטרת הלידה הזו, מהי מטרתו של העובר שבא לעולם?

נאמר בתחילת פרשת בשלח “ויוגד לפרעה כי ברח העם”, והשאלה המתבקשת היא איך פרעה לא ידע מיציאת בני ישראל מארצו – והרי הוא עצמו שחרר אותם?
יש לומר שפרעה אף פעם לא שחרר את בני ישראל על מנת שהם ילכו ויהיו בני חורין, אלא הוא שחרר אותם על מנת שיעבדו את אלוקים.
וכך מופיע בכל המפגשים בין פרעה למשה: משה מבקש את שחרור העם, אך לא לשם החופש העצמי. שחרור אינו מטרה כשלעצמה – אלא אמצעי לחיים רוחניים על אדמת ארץ ישראל. לידת העם החדש היתה לה מטרה: עבודה רוחנית על הר האלוקים ותיקון עולם במלכות שדי בכניסתם לארץ ישראל.
בשבוע הבא אנחנו חוגגים לידה אחרת – לידת האילנות בט”ו בשבט.
ישנו ביטוי אחד המופיע בשירת הים, שניתן למצוא בו את החיבור למטרת יציאת בני ישראל מארץ מצרים. “תביאמו ותטעמו בהר נחלתך”.
מגמת היציאה ממצרים והביאה לארץ ישראל אינה רק שחרור מעול העבדות, אלא קבלת התורה במעמד הר סיני ושמירה על חיים יהודיים מלאים ושלמים בארץ ישראל. התחנה הכמעט-סופית היא “הר נחלתך”, ירושלים. מה מוסיף “ותטעמו” על “תביאמו”? “ייתכן שלבוא לארץ יכול כל אחד. לחיות בארץ, בחוויה של מי שנטוע עמוק באדמת המולדת, דרושה התכווננות מיוחדת. מסתבר שהחיים בחיבור לאדמה, יוצרים אנשים בעלי אופי ומהות שונים ממי שחי במנותק מהקרקע” (כפי שדורש הרמב”ן)
עד כמה משמעותית הנטיעה בארץ, נוכל ללמוד מדברי רבן יוחנן בן זכאי, שחי בדור החורבן: “אם היתה נטיעה בתוך ידך, ויאמר לך: הרי לך משיח! בוא ונטע את הנטיעה, ואחר כך צא והקבילו” (אדר”נ שכטר נוסחא ב’ לא).
תמיד התקשיתי בהבנת ההוראה הזו. אלפי שנים מחכים למשיח, והנה כשסוף-סוף הוא מגיע, ההנחיה לאדם היא להמשיך להתעסק בנטיעה ולא לצאת לקבל את פני של משיח צדקנו?!
צריך להסביר שמעשה הנטיעה היא מעשה של לידה.
בנטיעה לוקחים זרע, טומנים אותו באדמה, הזרע מרקיב וממנו נולד צמח חדש ובוקע מן האדמה ופורח ומלבלב. ולכן בנטיעה האדם עוסק בעצם בלידה מחודשת והוא עסוק ביישובו של עולם, בהפרחת השממה ובפיתוחה של ארץ ישראל, הרי שזוהי גאולה ממש. עדיף להשלים את תהליך הלידה הזה ואחר כך לצאת לברר האם השמועה על בוא המשיח נכונה. אין ספק מוציא מידי ודאי. עיסוק ביישוב הארץ ובלידת העם חשובה כגאולה, זה היינו הך.
אם כן לידתו של העם, ביאתו לארץ שמירה על חיים יהודיים ויישוב הארץ על ידי היאחזות בקרקע, טיפוחה ושימורה כרוכים זה בזה, והיא-היא הגאולה האמתית השווה בפי חז”ל לביאת המשיח ממש.

אולי יעניין אתכם:

את עיניך שא מזרחה

את עיניך שא מזרחה כי מראש צורים אראנו…” חזה בלעם על עם ” ישראל, וכשעומדים במצפורים המקיפים את גוש עציון מבחינים עד כמה יופיה והדרה

קרא עוד »
נגישות