סקרנות, אכפתיות ומנהיגות

אדם ההולך בדרכו ובענייניו, וברגע אחד פונה לטובת אנשים אחרים – זוהי מעלה של מנהיג

“… וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ; וַיַּךְ, אֶת-הַמִּצְרִי, וַיִּטְמְנֵהוּ, בַּחוֹל”.
קשה להבין את הפסוק כפשוטו – שלא היו אנשים בסביבה. היו גם היו, כפי שמעידים הפסוקים שבאים לאחר מכן:
“… וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט, עָלֵינוּ--הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר, כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת-הַמִּצְרִי; וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר, אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר”.
כולם ראו, אבל המצרים לא רוצים לעזור לעבד המסכן והעבריים לא במצב המאפשר לעזור. ולכן צריך לומר שמשה ראה שאין איש בסביבה לא במובן המציאותי, אלא במובן המוסרי.
כשמשהו רע קורה סביבנו יש כמה דרכים בהם אנשים מגיבים: להתעלם מהבעיה, לחכות שמישהו יפתור אותה או להתלונן ולהאשים מישהו שהבעיה לא נפתרה.
זוהי לא תגובה של מנהיגות: מנהיגות תופסת את השור בקרניים ומובילה אותו למכלאה. היא פותרת בעיות, היא מזנקת קדימה, חותרת למגע ומוצאת פתרון. במקום שאין איש – תהיה איש.
העוצמה להיות איש במקום שאין איש נובעת מהאכפתיות כלפי הקורה סביבך. כל איש ניחן בכח לעצור את מרוצת חייו, להתבונן סביבו ולפעול להציל עשוק מיד עושקו ואדם בשעת מצוקה. אך נראה לי שהמידה של האכפתיות מקבלת נופך אחר מהמשך סיפור חייו של משה. מכיוון שאנו רואים שמשה רבנו לא רק אכפתי שצריך להציל את בן עמו – או לשפוט בין שני עברים. התורה מספרת לנו שמשה מגלה אכפתיות כלפי אנשים שלכאורה לא קשורים אליו.

“וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת; וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה, וַתְּמַלֶּאנָה אֶת-הָרְהָטִים, לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן. וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים, וַיְגָרְשׁוּם; וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן, וַיַּשְׁקְ אֶת-צֹאנָם”.
אנחנו עומדים תמהים – מה למשה ולבעיות רועי הצאן של מדין? אנו מבינים שמידת האכפתיות של משה לא נובעת מרגש כזה או אחר כלפי המעגל הקרוב אליו ביותר, דהיינו בני עמו, אלא יש משהו פנימי המנחה אותו להפוך ללוחם העשוי ללא חת בעוולות שנעשות בסביבתו. מהו איפה אותו מנגנון פנימי שמניע אותו להיות אכפתי ואנושי בכל מצב ללא קשר למעורבות הרגשית שלו?
את השאלה כיצד יוצרים אכפתיות, ניתן לפתור ממקרה נוסף הקשור במשה רבנו.
“ויַּרְא, וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה, אֵינֶנּוּ אֻכָּל. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה–אָסֻרָה-נָּא וְאֶרְאֶה, אֶת-הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה: מַדּוּעַ, לֹא-יִבְעַר הַסְּנֶה. וַיַּרְא ה’, כִּי סָר לִרְאוֹת; וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה–וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי”

קריאתו של אלוקים למשה ובחירתו להיות מושיען של ישראל נובעת על פי הפסוקים מזה שאלוקים ראה שמשה סר לראות. מהם פשר הדברים?
המדרש אומר לנו:
“ויאמר משה אסורה נא ואראה ר’ יוחנן אמר: שלוש פסיעות פסע משה. ר’ שמעון בן לקיש אמר: לא פסע אלא צווארו עקם. א”ל הקב”ה נצטערת לראות, חייך, שאתה כדאי שאגלה עליך, מיד ויקרא אליו ה’ מתוך הסנה”.
לאדם בחייו יש מסלול מכוון מראש, ובדרך כלל אינו סוטה מדרכו ימין ושמאל. תופעות שונות אינן מעניינות אותו. אך אם האדם מגלה סקרנות ומגלה מאמץ קטן להסתכל סביבו, הוא מגלה עולם אחר. הוא יוצא מתוך עצמו ומישיר מבט אל עבר השונה. הצעידה לקראת, או אפילו סיבוב הראש של האדם ההולך לדרכו, מעידה כאלף עדים על מידה טרומית אחת. אכפתיות.
אלוקים רואה את משה כאחד כזה שסר מדרכו הקבועה והולך לקראת. הוא מגלה עניין בשונה ובאחר, ואותו עניין מתניע אצלו את המידה של האכפתיות. בעבור מידה זו נבחר משה להיות המנהיג עם ישראל. משה בהנהגתו האיר באור יקרות את המידה הזו.
האכפתיות הופכת את האדם להיות איש במקום שאין אנשים, והיא המידה הטבועה במנהיגים. התערבות ואכפתיות אלו הן ההנהגות העומדות בבסיס הערכים היהודיים, והיכן הכל מתחיל – מלסור: אדם ההולך בדרכו ופועל למען עסקיו, וברגע אחד הוא פונה מתוכניתו המקורית מכיוון שיש תופעה שמעניינת אותו ומסקרנת אותו. החקירה וההתבוננות הן הכח הראשון שמניע את התהליך שבסופו של דבר נהפך למידת האכפתיות באדם.

אולי יעניין אתכם:

הם היו חמישה

הם היו חמישה מאת: יואב יאיר עולים בהרי ירושלים, מהזרימה החורפית בנחל מוצא ועד גיבורי קיבוץ מעלה החמישה וקיבוץ קריית ענבים לפני שאתמקד בכתבה על

קרא עוד »

ירושלים של גגות וחצרות

ירושלים של גגות וחצרות מאת: יואב ערמוני תמונות מסיור של חורף בעיר העתיקה בירושלים רחוב מוריסטאן חצר ההוספיס הלותראני מתחם מגדל דוד חצר המרכז הלותראני

קרא עוד »

מתגלגלים מימי דוד המלך

מתגלגלים מימי דוד המלך מאת: שבתאי שירן, מורשת הגליל כשהסגווי מוליך אותנו מטיילת ארמון הנציב ומראה העיר העתיקה ועד נופי מדבר בצל הגשם “חיה” מוזרה

קרא עוד »
נגישות