לכבוד ולתפארת

על היופי ואסתטיקה ביהדות – בהשראת בגדי הכהנים

“וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי-קֹדֶשׁ, לְאַהֲרֹן אָחִיךָ, לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת”

מלקולם גלדוול בספרו “ממבט ראשון” מדבר על “מבחן הדעות הקדומות התת-הכרתי” – הוא בדק 500 חברות המוגדרות כמובילות לפי מגזין פורצ’ן, ומצא דבר מפליא. הגובה הפיזי של מנהלי החברות הוא בממוצע מטר ושמונים, חוץ מזה שרוב מנהלי החברות היו נאים.
האם אנו בוחרים במנהלים גבוהים בכוונה? כמובן שלא, אבל… רובנו , בדרכים שאנחנו לא לחלוטין מודעים אליהן, מקשרים את יכולת ההנהגה של האדם עם גובהו הפיזי המקרינה סמכות ומנהיגות. יש לנו תחושה, במוחנו, שמנהיג אמור להיראות חזק, גבוה ויפה וכאשר הנתונים הפיזיים קיימים, אנחנו פשוט הופכים להיות עיוורים לשיקולים אחרים.

לתורה עצמה חשוב להדגיש את הפן האסתטי: “הנה נא ידעתי כי אישה יפת מראה את” (שרה), “והנערה טובת מראה מאוד” (רבקה), “ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה”.
על שלושת בעלי התפקידים המרכזיים בעם ישראל להיות בעלי נוכחות אסתטית: “מלך ביופיו תחזינה עיניך’. על הדיינים כתב הרמב”ם (פ”ב מהל’ סנהדרין ה”ו): ” וצריך להשתדל ולבדוק ולחפש שיהיו כולן בעלי שיבה, בעלי קומה, בעלי מראה”. ואפילו על הנביא כתוב “אין השכינה שורה אלא על בעל קומה”.
אנו רואים שמצד אחד המקרא מדגיש את עניין היופי בכוונת מכוון ואינו מסתיר את עניין הזה, ומצד שני המקרא מתנגד ליופי כפי שכתב שלמה המלך במשלי “שֶׁקֶר הַחֵן, וְהֶבֶל הַיֹּפִי אִשָּׁה יִרְאַת-ה’, הִיא תִתְהַלָּל”. כמו כן ה’ אומר לשמואל: ” אַל-תַּבֵּט אֶל-מַרְאֵהוּ וְאֶל-גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ… כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם, ה’ יִרְאֶה לַלֵּבָב”
הניגודיות כלפי היופי והאסתטיקה במקרא דורשת הסתכלות חדשה כלפי הנושא. אנו מוצאים שתי גישות מרכזיות בדברי חז”ל:

1. גישת ה”בדיעבד” לאסתטיקה – הנובעת מהחיסרון המובנה באדם. וכך כותב הרמב”ם במורה נבוכים (ג מה):
“כדי לכבד את הבית גם הוגדל כבוד המשרתים בו, הובדלו הכהנים והלויים, ונקבע לכהנים הלבוש המפואר, הנאה והיפה ביותר… לְכָבוֹד ולתפארת. כי בעיני ההמון אין מכבדים אדם בצורתו האמיתית (שכלו), אלא בשלמות איבריו ויפי בגדיו”.
האדם, טוען הרמב”ם, פועל בעולם הזה דרך החושים ולא רק דרך השכל, והמגע הראשוני של האדם עם העולם הוא עם העיניים. ולכן על מנת לחבב את האדם על ההמון עליו להיות נאה וגבה קומה. למרות שברמה השכלית עניין היופי הוא חיצוני והוא בגידה (לא בכדי ‘בגד’ קרוי כך) בדבר העצמותי שהוא אמור לתפוס אותו בשכל, זוהי דרכו של עולם.
כיוצא בזה כתב הר”ן בדרשותיו (הדרוש החמישי), ש”אין ראוי שידבר אל הרבים אלא רק איש בעל צורה, כדי שיהיו דבריו נשמעים יותר”.
אם כן, מצינו שהגישה ליופי נובעת מאילוץ מסוים המובנה בטבע האדם.


2. גישת ה”לכתחילה” לאסתטיקה – נובעת מהשלמות ומהסדר הבוקע ועולה מבין החלקים החיצוני והפנימי.

“נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם” (משלי יא, כ”ג): שלמה מלמד אותנו, ששימוש לא נכון בתכונת היופי הריהו כלקיחת נזם זהב והנחתו במקום מגונה כאף חזיר. או אז, לא רק שאיננו יפה וחיובי, כי אם אדרבה – הוא נהפך לרע ולשלילי. היופי אינו בפרטים היפים אלא בשלמות ובסדר בין החלקים השונים, הפנימיים והחיצוניים.
הגר”י הוטנר כתב: “ענינו של כל יופי הוא בסוד הקצב בין תנועות מתחלפות, או בסוד ההתאמה בין יסודות מתחלפים, עד שהקצב וההתאמה הופכים את החילוף עצמו להיות חלק מן שלמות אחת”
(פחד יצחק חנוכה ז, ד).
אנו רואים שהיופי והאסתטיקה צריכים להיות מסונכרנים: אין ליהדות רתיעה מיופי, אבל צריך שתהיה התאמה בין היופי החיצוני, הקדושה הפנימית והמוסר הפנימי. כשיש התאמה, אזי היופי מתגלה ומשפיע במלא הדרו. וברגע שרק היופי החיצוני משפיע, אין בו כדי להשפיע השפעה ממשית ונצחית על האדם. ולכן “אשה שיש בה גם חן ויופי וגם יראת ה’ – היא תתהלל. אף אהרון הכהן שתוכו כברו – מלבושיו מעצימים את מידתו; כמו כן נביא, שופט ומנהיג יכולים להשפיע יותר אם יופיים החיצוני יהיה מותאם למידתם הפנימית. כשהתוכן הפנימי משלים את המראה החיצוני של האדם, אזי היופי והאסתטיקה יכולים להיות לאדם “לכבוד ולתפארת“.

אולי יעניין אתכם:

נגישות