אמת או חובה

בתקופה שבה נשמע בעיקר קולם של חסידי זכויות האדם, יש להבין את חשיבות הקריאה לחובת האדם בעולמו

“ויתייצבו בתחתית ההר, א”ר אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה עליהם הר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם”
ישנם רגעים בודדים בהיסטוריה המשנים את התפיסה האנושית אחת ולתמיד. אחד מרגעים אלו הוא כריתת הברית בהר סיני. מעמד הר סיני היה מעמד מכונן מכמה סיבות:
א. מעמד הר סיני וציווי האל נעשה בצורה פומבית. האמונה הוחלפה בידיעה, והאלוקים הפך בן רגע מישות שקיימת בלבבות לאלוקים המתגלה אל האדם .
ב. אירוע מעמד הר סיני מכיל בתוכו את הא-ל האוניברסלי שדואג לכל העולם, ובו זמנית יכול לכרות ברית גם עם עם פרטיקולרי. אותה ברית היא ברית של שותפות למען קידום האנושות. האפשרות שהאלוקים יוצר שותפות עם האדם נחשבת מאז ולתמיד למחשבה רדיקלית.
אך נדמה לי שמלבד אירוע ההתגלות המכונן של הר סיני ומלבד הברית שאותה כרת אלוקים עם עם ישראל, והחיבור שבין האל האוניברסלי והאל הפרטיקולרי, ישנה מהפכה מרחיקת לכת עוד יותר – המתנה שמעניק אלוקים לאנושות, והיא “החובה“.
לאחר הענן הכבד וקולות השופר והאש על הר סיני, מופיע הדיבר הראשון מעשרת הדברות:
“אָנֹכִי, ה’ אֱלֹקיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים”
לכאורה אין זה ציווי כלל וכלל, אלא הכרזה של אלוקים “אנכי ה'” ולאחר מכן מגיע הדיבר הראשון כציווי של “לֹא יִהְיֶה-לְךָ אֱלקים אֲחֵרִים עַל-פָּנַי, לֹא תַעֲשֶׂה-לְךָ פֶסֶל וכו'”. אם כן מדוע אנו כוללים את “אנכי ה’ אלוקיך” כאחד מעשרת הציוויים?
יש לומר שהמילה הראשונה של עשרת הדברות “אנכי” יצרה בפעם הראשונה את המושג “חובה” ו”מצווה”. פירושה של המילה “אנכי” – מלשון נוכחות. האלוקים מנכיח את עצמו בעולם, הנכחה פירושה שהא-ל נוכח במרכז ההוויה האנושית.
אם עד עתה האדם היה פועל בצורה טבעית וחלק ממהותו היה ריצוי האלים הפועלים בטבע, כשכל פעולותיו, שאיפותיו והתנהגותו המוסרית נבעה מכוח רצונו האדם עצמו, כעת התמונה משתנה. אל אחד אוניברסלי מציב את עצמו כנוכח במרכז ההוויה והנגזרת מכך היא שהתנהגותם של בני אנוש הם לפי רצונו ונוכחותו של הא-ל בעולם.
התוצאה היא הפיכת הרצון או השאיפה המוסרית של האדם לחובה מוסרית. ערכים שעד עתה נתפסו כמקיימי אנושות או כדברים בעלי היגיון שכלי, השומרים על הסדר החברתי ותו לא, כגון לא לגנוב, לא לרצוח, לא לנאוף וכו’, הפכו להיות כעת צו מוסרי כולל המעוגן בחובה אלוקית.
האנושות עברה מעולם של רצונות, שאיפות, מאוויים ואפשרויות, לעולם של חובה. עם של עבדים הפך להיות עם המצווה ועושה, עם שראשית כל עושה ואחר כך שומע.
עד עתה האדם יכול היה להתנהג כיצד שהוא חפץ במנותק מנוכחות האל ורצונו. הוא רק היה צריך לרצות את האלים ולהעניק להם מה שירצו על מנת לפייסם, אך דרכו התנהלה באופן עצמאי, חייהם של אנשים בחברה התנהלו בצורה של חוקיות תועלתנית שפירושה – חברה ופרטים המתנהלים בצורה הטובה לפרט ולחברה על פי אמות מידה מסוימות.
המהפכה הגדולה שקרתה במעמד הר סיני ובעשרת הדברות הייתה – “יצירת עולם של חובות וציווים”. תפיסתו של האדם את עצמו כמצווה ועושה, כאחד שעושה ואח”כ שומע, כאחד שמושתות עליו חובות אלוקיות כבסיס להתנהגות אנושית, תפיסה זו היא מהפיכה רדיקלית בתודעה האנושית.
אם כן מצינו שהנכחת הא-ל בחיינו יוצרת עולם שבו האדם שואל את עצמו תמידית: “מהי חובתי בעולם הזה”, הוצאת הא-ל מחיינו ח”ו יוצרת עולם שבו כל אדם דורש את זכויותיו אך לא מקיים את חובותיו.
כיום אנו חיים בתקופה שבה מתנהל מאבק בין חסידי זכויות האדם לבין חסידי חובות האדם. האתגר של ימינו הוא להמשיך את קולו המהדהד של אלוקים בקריאה אל עם ישראל – “אנכי ה'”.

אולי יעניין אתכם:

נגישות