מום-שמום

הדואליות שביחס לבעלי מומים: מה היא מלמדת אותנו?

“..מעשה שבא רבי אלעזר ברבי שמעון ממגדל גדור מבית רבו, והיה רכוב על חמור ומטייל על שפת נהר, ושמח שמחה גדולה, והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה. נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר. אמר לו: שלום עליך רבי! ולא החזיר לו. אמר לו: ריקה, כמה מכוער אותו האיש! שמא כל בני עירך מכוערין כמותך? אמר לו: איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית. כיון שידע בעצמו שחטא ירד מן החמור ונשתטח לפניו, ואמר לו: נעניתי לך, מחול לי! – אמר לו: איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית…” (תענית דף כ’ ע”א)
הסיפור הזה, מלבד חוסר הרגישות לזולת והלקח שנלמד, מאיר את אחת הסוגיות הסבוכות שקשורות לזמננו: היחס לבעלי מומים ומוגבלויות והיחס לשונה.
ישנן שתי תפיסות:
האחת בה יש אידיאל מושלם, יש יופי אבסולוטי. כי ללא נקודת מוצא (כדוגמת הכיעור) לא נוכל להבין גם מה זה יופי, יש נכון ולא נכון – יש אמת אבסולוטית. זוהי תפיסתו של רבי אלעזר.
ואילו השנייה של “המכוער” – לפיה אלוקים ברא את כולם שונים, אך שווים. אין נכון ולא נכון, אין יפה או מכוער, אלא כל אחד לפי מעלתו ודרגתו.
בפרשתנו התורה מותירה את הוויכוח הזה על תילו שעה שאנו נחשפים בפעם הראשונה לעולם של מומים באדם. המילה “מום” מופיעה בפעם הראשונה בפרשתנו בעולם של כהונה. פרשתנו מתחילה עם מומים ומסתיימת בעשיית מומים.

“איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב..” (ויקרא כ”א י”ז)
הכהן אסור לו להיות בעל מום וכשכזה הוא פסול לעבודת המקדש.
ובסוף הפרשה – “ואיש כי ייתן מום בעמיתו כאשר עשה כן ייעשה לו” (ויקרא כ”ד י”ט).
נתינת מום באדם גוררת אחריה מידה כנגד מידה – עין תחת עין, שן תחת שן.
מצד אחד – מומים הם פסולים ומהווים בעיה בכהן ואף בקורבן.
מצד שני – בסוף הפרשה אין התורה בוחלת כאמצעי ענישה בהטלת מומים ובריבוי מומים בישראל, למען השוויוניות שבעונש (כל זה כמובן ברובד של התורה שבכתב). אין המום פוסל את האדם, אחרת התורה לא הייתה מעלה את המידה הזו אפילו לא ברובד הפשט.
פרשתנו באה ללמד אותנו שאנו צריכים את שתי ההתייחסויות לבעלי מומים.
מצד אחד לא להירתע מעניין המומים, לקבל את בעלי המוגבלויות ואף להטיל באדם מום כעונש, למען עשות משפט וצדקה.
אך מצד שני התורה דוגלת בשלמות האדם אצל הכהונה, ונרתעת מבעלי מומים.
תפיסה זו נשענת על המחשבה כי לפעמים יש פגמים באדם שהוא חייב לתקן והוא יכול לתקן. לא רק מומים חיצוניים אלא ישנם גם מומים פנימיים. אי אפשר לקבל בסלחנות מומים פנימיים, כשהאדם מוותר על השאיפה לשיפור ולהתגברות על היצר. האדם צריך לשאוף קדימה ולתקן את המומים שבו. השאיפה לשלמות חיצונית ופנימית היא מעצימה את האדם וגורמת לו לצעוד קדימה. יש לאן לשאוף.
וכך מצד אחד התורה לא נרתעת מריבוי מומים בישראל (ברובד הפשט המחשבתי של התורה שבכתב), ללמדנו על היחס הסלחני כלפי בעלי מוגבלויות.
ומצד שני אי קבלת המום כמובן מאליו וכמצב של “אין מה לעשות”, לקטלג את האדם כבעל מום לפעמים פוגע בצלם האלוקים שבו, וקובע לו שהמצב נתון והכל מהשמיים, והאדם מוצא את עצמו בעולם דטרמיניסטי קר ואכזר.
דוגמא טובה לכך הוא מחקר שעשה ד”ר ברוס פרי על תופעת ההיפראקטיביות, ADHD, המטופלת בשני העשורים אחרונים ביתר עוצמה בתרופות פסיכיאטריות. הוא טוען שטעות נפלה בקטלוג הילדים ומבוגרים כבעלי מומים קבועים של היפראקטיביות, זה לא מחלה ואפשר בדרכים פסיכולוגיות וטיפוליות לצאת מזה. “האצבע הקלה על ההדק בקבלת האדם כבעל מום קבוע עומדת בעוכרינו”, הוא מסכם.
אם כן פרשתנו מציבה אותנו על ציר של מצד אחד אי קבלת מומים כמובנים מאליהם, לצד השני של קבלה וריבוי של בעלי מוגבלויות ומומים. והמתח הזה בין תחילת פרשתנו וסופה יוצר אצלנו התייחסת בריאה ומורכבת יותר כלפי אדם בעל מום.

אולי יעניין אתכם:

מלכת השרון

טעמים בשוק, מעפילים בקולנוע ומלטשות יהלומים בלתי נשכחות. ההיסטוריה המפוארת של נתניה פוגשת את המטיילים של היום עיר היהלומים, חבצלת השרון – את הכתבה הזאת

קרא עוד »

מארצות החום אל חלוני

מארצות החום אל חלוני מאת: שגית הורוביץ, ספארי רמת גן הופעתם של גוזלי שרקרקים ירוקים בבית החולים לחיות בר אינה מאורע שמתרחש כל יום בתוך

קרא עוד »
נגישות